מצעד האנשים

לפעמים נדמים האנשים
כמלאכים תמימים ומתוקים
עשויים שוקולד, מרציפן וקיווי
ושוקו חם, או לחם גס וסיבי

בבוקר, הם עשויים טל
בצהריים, דלי מים רותחים
אחרי הצהריים, הם מתקררים
ובשעות הלילה, הכל הם שמים לאל

לעתים בוכים, בשאר צוחקים
או גם במרץ יושבים ומתרכזים
או עומדים
בעצבים, מתהדרים בצווארונים פתוחים

הכל נרגע פתאום, כאשר
בא המעגל לסיומו אני אומר
אבל ההיסטוריה על עצמה חוזרת
והגברת במרכז מלוח הזמנים גולשת…

לו היינו באמת כמו בתמונות
בסרטים, בספרים, אז היה זה עולם של אגדות
אולם החיים כמו לאחר משך עידנים
כמצעד חיילי עץ, כך הם ממשיכים, כך כולם אומרים…

***

למרות האופי המשתנה, המסתורי ובעל הקסם הרב, מלא הניגודים, אנשים בסופו של דבר רואים את עצמם כמה שהם עושים. בהיעדר משענת יציבה, שעליה ניתן לסמוך, בעולמו של האדם הכל בר חלוף. כל עוד הגוף קיים, אנו חושבים שאנו תלויים בו כדי לחיות ולאפשר את מלוא החוויות שהחיים אמורים לספק לנו, אלא שהוא בעצמו איננו אלא חייל עץ. הגוף מורה לנו כיצד לעבוד, כיצד לפעול, לשרוד ולקשור קשרים שאינם מתפרקים מאליהם, על בסיס כבוד לגוף של האחר. כאשר איננו מוצאים את האופי המיוחל בתוך הגוף, אנו מקשטים אותו בניגודים הקיימים בתוך "אני", שנדמה לנו לעתים כהיפוכו הגמור, לא ככלי שרת, אלא כצופה בפני עצמו, שחוויותיו מהוות את הסוף המיוחל שלמענו נעשית התפאורה כולה… עם זאת, "אני" זה נוטה להתנדף עם כל הפרעה קלה, באופן שלא מתיר לנו מקום אלא להלבישה כחלק מהחיים, כאילו מדובר בהצגה מאולתרת… אינטראקטיבית, אם לנקוט בלשון בת זמננו…

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

חוג הגדי וחוג הסרטן

צהוב וכחול, בשיח עמוק
בין צללים יוצא הירוק
נדמים הדברים לפי החוק
אלא שזה הרבה יותר עמוק

מאחורי הדמות, ששוליה פרפר
דמות של בן-אדם במבט מהורהר
נדמה לי היה שראיתי עכבר
מחק, מחדד וחוט, תפסתי זאת מכבר

והיה וראית בעיניים של נמר
עליך לא לחשוב אפילו חיש מהר
שאולי בהשפעת הנחש
רק נדמה פה תחכום של ממש

כאשר קיץ בחוג הגדי חורף בחוג הסרטן
איזו עונה זו, כשבחלל, נשמעת יללת התן?

 אשליות פרצופים

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

החלום

הציפורים עפות בהמוניהן ממי האגם העכורים!
לא ילדי, זה רק חלום

אבל ראית את המבט בעיניהן? בוהק השטן נשקף!
לא נערי, החורף עז וקריר

כמה פעורים חגו מסביב לבית.
כאילו לוויה שם בעיצומה לאיזה אל

רצונן לנקר את העיניים, ואם לא יעשו זאת
במקורן, יעשו זאת מרחוק…

זה רק חלום. תראה השמש מפציע עכשיו
צדדי האופק כמו צדדי הלב בחלקו העליון
והאדמה כמו אגם ברבורים בארמון
והאוויר מתוק כטעם החלב

מה יהיה באוויר התשוקה בינינו?
האם כחץ מקשת יבוא ויילך?
או כמשקפת הסקרנות למבט המעמיק נתמסר
נוכל לדמות בנפשנו מעלינו את רצון המלך

לאחר שהפציעה השמש ואת העננים מסמסה
אנא תתרגל על כל השאר לחשוב כמעמסה
הקרב בין יוני הניגודים הניצים
יהיה עתה כמו תקריב של הנבטים בעציצים

אשא עתה יונה על לבי אשר בחזי
בשמלת כלה את עטרת השמש
ועתה אחזור ואלך אל מחוז חפצי
ואתה שמור עליו על ציפור הנפש

כל עוד השמש ממזרח למערב נודדת, שם מחוז חפצי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים | כתיבת תגובה
היום, יום השואה, התוודעתי לזכרון השואה, ובעיקר לכמה שהיה נוכח בכל הילדות שלי, כמונומנט לטבע האדם, מלמד, מאלף ומורה על דרכי העולם. הוא "מסרקז" את כל מה שאנו נאחזים בו כמטרת חיים, ומלמד שהכל אך אשליה, תעתוע חולף: מעמד חברתי, כסף, הכרה חברתית, ריבוי קשרים, חיי נוחות מוגנים, פרנסה הגונה, כלכלה נאותה (של גוף או קהילה), ומראה שכל אלו באים כחסד, כמו גשם, וכמות שבאו, יכולים הם אף ללכת.
על כן כאן אנו ניצבים, במדינת ישראל, מתבוננים בעברנו, ויודעים: אל לנו לקחת דבר כמובן מאליו. האוצר הגדול ביותר הוא מטבעות החסד אשר השאירה לנו אימא (יהודה עמיחי), אשר מראים לנו את דרכו של העולם, דרך חתחתים מופלאה ומזרקה אימה, חיל ורעדה, ולעתים פלצות, מבעד לעיניו של בעל ניסיון. אל נא נמציא את הגלגל, כמו אחד תם שאינו יודע לשאול: עלינו להוקיר את ההזדמנות שניתנה לנו בארץ זו, וכל חסד שעובר בדרך, דבר ראשון, לפני שאנו חותרים לעוד. כי העולם לא מספק דבר לפי דרישה, אפילו לא אוויר נקי וחף מציקלון ב' לנשימה. הדבר המופלא ביותר הוא הסיפור שלנו, אשר בהיותנו שטופי אור איננו שונה מהסיפור של העולם. דבר אינו ראוי לאנחותינו. סיפורינו, כישראלים, כיהודים, כמשפחות, כעם, כחלק המייצג את האנושות, אכן הוא הדבר היחיד שביכולתו להרוות את הנפש במים מתוקים, שאינם מלוחים כמו אותם הדברים החולפים והמתעתעים להם אנו חותרים בלי הרף (מרכין ראש בפני הגאון אליהו).
על סיפור השואה איננו סיפורו של הניצולים, לא של העם היהודי כשלעצמו, איננו סיפור של מה שהיה ואיננו עוד. הוא הסיפור של כולנו, אשר לומדים להבחין בין אור השמש לתעתועיהם המסנוורים של החיים. אמן.

האמת שזה באמת מאוד קשה לחיות בידיעה שהכל בר-חלוף ואסונות כמו השואה הם מציאות אפשרית אפילו כאן ועכשיו. עם זאת, כאשר לומדים שאין בררה ועלינו להרפות, אז מתפנה לנו כוח מנטאלי להעריך את מה שיש כמופלא. יש לנו את הבחירה אם לחיות חיים של מאבק שניצחונו איננו ברור ומידת כדאיותו מוטלת בספק, או להרפות, להבחין בחוכמה בין מה שביכולתנו לשנות באומץ ומה שיש לקבל בשלווה, וליהנות מהחיים. מודעות כזו "מטלטלת" אותנו אבל בסוף אנו לומדים למצות את החיים ולהוקיר את מה שיש הרבה יותר. והאסונות? הם קורים בחוץ. בפנים ציפור הנפש חופשייה לצייץ את חוויותיה הייחודיות והמיוחדות שאין לאף אדם אחר, עדות לעולם, מולקולה מהתוכן האינסופי של החיים.

אני גם כן הייתי קרוב למוות ממש לפני שהתחלתי את לימודי באקדמיה. הייתי "מוזלמן" כמעט כמו באושוויץ במשקל 48 ק"ג (על 185 מ') לאחר 3 חודשים בהם מערכת העיכול שלי הייתה כמו מעלית מקולקלת, עקב התפרצות חור בתוספתן ודלקת בכל חלל הבטן. חייתי על הזנה תוך ורידית והובהלתי למחלקה כירורגית מחשש להתפוצצות כיסי מוגלה, סכנת חיים ברורה ומיידית. למזלי, לא היה צורך בניתוח אלא בניקוז תוך-ביטני. תמיד פחדתי כלשהו מהמוות, אבל כשהייתי קרוב אליו, הבנתי שבבסיסי כמו כל אחד אחר יש בי משהו חזק שלא ניתן להשמדה: פשוט הייתי עסוק בלשמור על הפיזיולוגיה שלי שתחזיק מעמד ושלא תושפע מדאגה, כי כל מחשבה שלילית מעיקה הייתה מקרבת אותי מרחק ממש לא-זניח אל המוות. על כן, כמו טירוף, מעדיף את מה שיש על פני האין, כמו נטול רגש עמדתי על המשמר על טיפת החיים אשר הייתה לגמרי בידי. אחרי הכל, יש סיכוי שזה ייגמר ואוכל לצמוח לאדם מבוגר ואחראי. וכשראיתי כ"כ הרבה אנשים רגילים, כמו אלו שרואים ברחוב, בת"א, אצל השכנים, אנשים שלא היית מאמין, כולם נפצעים, עומדים קרוב למוות בחדר המיון ו"מטלטלים" מהאפשרות. הכל נדחס לתוך חדר אחד קטן (ביחס למה שהיה פעם, בימה"ב המוות היה בכל מקום), שמי שמבקר בו רואה את האמת אודות הקיום המערבי שלנו, עם כל הטכנולוגיה: כל דבר, כולל החיים עצמם, עלולים להילקח מאיתנו. שום דבר לא מובן מאליו, וכל המתנה חסרת-סיבה כמוהה כרולטה רוסית: ייתכן ונזכה בלוטו, אבל, מאידך, הרבה יותר סביר להתעוור, ללקות בדום-לב, לשבור רגל או מפרקת ולגלות איזה מחלה תורשתית נדירה כמו מחלת קרוהן ששיערו שיש לי (ומאוחר יותר לקורת-רוחי, נפסלה). מוכן לחיים החדשים כך, נולדתי פעם שנייה וקיבלתי במתנה את הלימודים באקדמיה, מבין שעלי לראות זאת כמתנה מיוחדת, שאלוהים רוצה שאזכה דווקא בה, עכשיו לאחר שלמדתי כיצד לנצלה. לכל אחד יש מתנה כזו, אנו לומדים לנצלה לאחר שאנו חווים ממקור שני או ראשון את החידלון, את צד ה"אין יותר" של הדברים. אני מאחל לכולכם שתלמדו על כך ממקור שני בלבד, ולא מהתנסות קשה על בשרכם. ותהיו מאושרים ותלמדו להעריך כל רגע על ציר הזמן, סופי או לא סופי שניתן לכם. באהבה, אלעד

הערה | פורסם ב- מאת | תגובה אחת

דנטה, הכוכבים והחכם הסיני

לא הייתי בשל דיו כששמעתי את מילותיו של דנטה אליגיירי "אין בעולם דבר שיהיה ראוי לאנחותיך". חשבתי בתחילה שהוא (דנטה) מטיל ספק בערך של הדברים ורואה הכל כהבל הבלים, כמו קוהלת. היום, אני רואה זאת קצת אחרת: דבר בעולם איננו שווה לאנחותיך, אבל זה לא אומר ששום דבר איננו ראוי ובעל ערך. הכיצד? דנטה לא התכוון, לעניות דעתי, לומר אמירה פילוסופית גורפת, במצב רוח סוקראטי או קוהלתי. גם לא התכוון להרגיע אותנו כמו סנקה, שטען בזכות כיבוש הכעס ו"איזה עשיר השמח בחלקו", אמרה יפה כשלעצמה, אלא שהיא רציונאלית מדי. היא יבשה כמו ספוק, שחסר את התעוזה הבלתי-אמצעית של קפטן קירק. דנטה בפירוש כותב שירה, וכוונתו היא לתאר רגע בנפשו של המשורר. רגע בו ציפור הנפש מדברת, מאדם אחד לסובייקט שני. דעתו איננה נחה, והיא איננה חפצה לנוח במשהו קבוע, במשהו אבסולוטי. היא רוצה לנוע אל תוך כוליות ההוויה, נחושה בכוונתה לסלק את מה שעומד בדרכה. אדם הנתון לאנחות, ממילא נותן את דעתו לדבר מה חיצוני, דבר מה שאיננו מולד, שאיננו "שלו". דבר מה שעליו לקבל, ועשוי להילקח ממנו. דבר כזה, אומר דנטה, לא לא יכול להיות ראוי לאנחות. ומדוע? כי הכל חולף. כמו האמירה הידועה של הגששים, "הכל עובר חביבי". על מנת להבין זאת, עלינו להבין את הקונטקסט בו חי דנטה. הוא חי בעולם שונה משלנו. לא מבחינה פיזית, שהרי גדל על אותו כדור. "אהבה מניעה את השמש ושאר הכוכבים", אמר. בעולם כזה, הכל מונע מאהבה, מהווה הזדמנות לאהבה, ומלמד אותנו אודות אהבה. לאנחות פשוט אין לכך שום קשר. כשדנטה מדבר על ביאטריצ'ה, הוא מציין את יופיה האלוהי.

Image

אך אין הוא עושה זאת בתשוקה תאוותנית, כמעונה. יופיה מעניק לו השראה. יופיה הוא עדות לכך שאהבה מניעה את העולם. אין הוא קובל על מר גורלו, ולא, כמו דתיים מסויימים בהיסטוריה, על יופיה כמפתה, כדבר שלילי המרחיק מהקדושה ומהיופי האמיתי. האפשרות של אנחה פשוט לא קיימת אצל דנטה. כל העולם מונע מאהבה, ולכן הרגע הזה הוא הזדמנות מושלמת לאהבה. לא באותו האופן כמו הרגע הבא, או הקודם, או כל רגע אחר, כי לאהבה אין סוף. אבל האנחה והקינה על מה שלא ניתן לנו, הוא פשוט עוורון. הוא החמצה של הכוח הקוסמי המכוון את העולם, ומשאיר אינסוף עדויות. הוא הכרזה בוטה שהרגע איננו מיועד לאהבה. אך אם לא אהבה, מה מניע את העולם? האם הוא מונע מכוח אחר כלשהו? האם הכוכבים והשמש נעים מתוקף של כוח משיכה? הרי המדענים עד עצם היום הזה אינם יכולים לרדת לתוקפו המלא של כוח המשיכה. שיכורים מהצלחותינו המהווים טיפה בים של דמיונותינו ושגיונותינו לכוח ועוצמה, איננו רואים שנסיונותינו לאהוב כוח אחר כלשהו, ואינני מדבר על רתימה או ניצול. אני מדבר על אהבה. לאהוב כוח, שפירושו לפעול במסירות מתוך הלב. לאהוב ולהיות שלם עם בחירותינו. להוקיר ולהעריך את הקיים, ולא לפצל אותו לניתן לאהבה ובלתי ניתן לאהבה או להוקרה, בהתאם ל"עקרון המציאות" או המציאותיות. הרי מה כבר אנו יודעים על הדרך בה העולם מתנהל? אנו אכן יודעים מעט ומאוד, ועיקר תפארתנו מצוייה בניסיון לדעת ולא בהישגים של ניסיון זה. למרות מאמצינו הכבירים, העולם טרוד ומלא מצוקה וכאב. מי שחי לו בבועה המערבית, יכול לנסוע לטיול בהודו או בבנגלדש, או בבורמה כדי לראות חיים "נורמליים" בעולם מה הם. האמת, גם זה לא נחוץ. לך לבית חולים הקרוב ושאל אנשים כיצד הם חשים כאשר הם מתמודדים עם המוות המתקרב. מיותר לומר, אנו עצמנו, כאינדיוידואל, מצויים בתהליך של למידה ושל התוודעות. בטוחים שנסיונה של האנושות לפנינו אדיר, אנו אומרים זאת מרום ניסיון של אדם אחד בלבד, מתוך הכללה העוורת לחלוטין למה שעוד לא הושג ועוד לא נחווה על ידי רבים. כמו בציור המפורסם של ברויגל, כעוורים אנו מודים בכך, ומרשים לעצמנו להיות מובלים על ידי עוורים אחרים לתוך התעלה. מוטב שנתוודע למה שעשוי להביא אותנו לידי קבלה ושלמות עצמית.

Image

אהבה הוא הדבר היחיד המסוגל לכך. כל ניסיון אחר כובל את האהבה, ומשתמש בה כדי לכסות את הפחדים שלנו מפני אי-התגשמותה. בלתי-פגיעים ולא נתונים לאכזבה, אהבתנו הכבולה לכאורה מנצחת כך או אחרת. אך זוהי רמאות. לא נוכל אף פעם לאהוב אהבה כבולה בכל ליבנו. עליה להיות משוחררת מכבלים ומחומות. עלינו לקבלה כפי שהיא. רק אז נחווה את העולם במלואו, על היבטיו המעניקים תוכן, רקע ומשמעות לה.

Image

אסיים באמרה של לאו דזה, מחבר "דאו דה ג'ינג". דוגל בחזרה של הדברים למצב הטבעי, אמר "באין של הדברים – כוחם, ביש של הדברים – עוקצם". לראיה הוא מביא את החלל שבחדר, המעניק מגורים, הפתח שבחלון, המעניק אוויר או אור, ואף גלגל חישורי, קל יותר וזריז יותר מגלגל בעל מקשה אחת. מובן שלא-כלום איננו בעל כוח כשלעצמו, וזאת משום שאיננו דבר. אנו יש לנו את החופש להטיל ספק, להיות ולא להיות. ביכולתנו לא להיות, להבין את הטבע החולף של הדברים, ובעיקר לא להיות תלויים בשום דבר חיצוני, אנו מבססים את כוחנו האמיתי. זהו האין שבתוכנו. משום שאנו מאושרים בעצם היותנו, ויכולתנו להיות בלתי תלויים באושרנו בדבר מה לא בשליטתנו, אין לנו על מה להיאנח. אנו יכולים לזרום עם הזרם החולף של הדברים, ולא להיקשר לדבר מה ספציפי. מכאן שכמו השיר של דנטה, אנו יכולים להיות, ואף לחוות, אולם דבר איננו ראוי לאנחותינו. זאת משום שהכל יחלוף – ואנו – נישאר. כל עוד נהיה חיים, דבר לא יהיה ראוי לקינה או לתחושת אובדן. הדבר היחיד הראוי לכך הוא האהבה, וזו תהיה קיימת תמיד כאפשרות. חיינו ואהבתנו, הם שלנו, ואין לחשוב על אובדנם. זאת משום שהם מובטחים. מה שמעניק להם את התוכן, חולף מבלי לקחת את הערך מן האהבה – מנשמת החיים עצמם. על כן הוא לא ראוי לאנחות ולקינה. לסיום הבה נאמץ את הריקות של החדר, של החלון, של הגלגל שלמטה ונמצא את כוחנו – הכוח לאהוב, להתמסר לאהבה כאפשרות, שתהיה שלנו כל עוד נהיה בעלי אותו שטח "ריק" בתוכנו – זה שאיננו נקשר לזמני ולחולף יותר מדי. ייתכן שחלל הכד לא קיים בתוכנו באופן מלא – אל דאגה. הזמן יהפוך אותנו לכלי ריק שרק ילך ויתמלא, ויתרוקן ושוב יתמלא, ולאורך זמן יצבור מלאות ועבר עשיר ומספק.

Image

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

רגש, מחשבה, ומה שביניהם

מה ההבדל בין מחשבות לרגשות? וכיצד המוח מתמקד במטרה? אלו שתי שאלות שהתשובה אליהן דומה במקצת. למעשה מחשבות ורגשות נובעים אחד מהשני, ובכדי להבין את ההבדל ביניהם, עלינו להבין את ההבדלים ביניהם במישור הסמנטי, כלומר את המציאות שאנו מייחסים לשימוש בהם.

לעתים כשאנו מתארים רגש, אנו למעשה מתייחסים למחשבה שיש לנו. למשל: אני מרגיש שאם היה לי יותר כסף, הייתי יותר מאושר בחיים. אם הייתי מקבל יותר אהבה, הייתי יותר מעוניין לתת. למעשה, לא מדובר ברגש, אלא בדפוס כלשהו של אמונה. אנו מתייחסים לדפוס זה כאילו שהוא משקף את רגשותינו, אלא שאין אנו מניחים שאלו האחרונים עלולים להשתנות: אנו למעשה מנבאים את העתיד אודות את עצמנו. לתאר רגש פירושו להיות בזמן שאותו רגש נוכח. לעתים אנו גם חושבים מתוך רגש, כמו למשל "הוא כועס עלי", "היא לא אוהבת אותי", "הוא מתעלם ממני" וכו'. למעשה, החשיבה עוברת דרך מסננת רגשית, ואנו לא מבינים שייתכן והאחר מבטא את רגשותיו, במקרה הכעס, ואיננו רוצה בנו שינוי מסויים. ייתכן והאדם האחר עסוק בעצמו ובצרכיו החיוניים, על מנת שיוכל להמשיך ולשוב לאהוב אותנו. כך גם לגבי התעלמות.

למעשה, רגש וחשיבה כה קשורים זה בזה, עד שלא ניתן להפרידם לחלוטין האחד מהשני. ניתן להסתכך עליהם כך, כבאים מתוך סובייקט כלשהו, מתוך ה"אני": חשיבה באה כדי לתכנן את הגשמתה של תוצאה מסויימת, ואילו רגש בא כדי לאשר האם תוצאה כזו אפשרית. שניהם נובעים, למעשה, מתוך רצון גולמי ובלתי-מרוסן, ומהווים את הרסן שלו, על מנת שיוגשם באופן האפקטיבי ביותר. לדוגמא, אם אני רוצה כסף, אז המחשבה על כסף תגיד לי: עליך לעבוד כמנהל סטארט-אפ, כשכיר, בבורסה וכו'. הרגש, לעומתו, יתעורר ברגע שתגיע הזדמנות עסקית, כמו ממודעה, או שנוצרת בשיחה, ויודיע לי: עליך להתמקד עכשיו במחשבות הקשורות להזדמנות. כך נוצרת מניפולציה נוספת למערכת, זאת משום שהרצון החופשי נכפף למציאות, הוא איננו חופשי באותה מידה שהיה קודם לכן. על מנת להגשימו, עולים רצונות הקשורים בהזדמנות מסויימת, רצונות הרלוונטיים לעכשיו. תוך כדי ההזדמנות העסקית, אחשוב על יצירת קשרים אישיים, על הוצאת חוש ההומור לפועל על כל ההנאה המשתמעת בכך, ואף על קשר רומנטי שעשוי לבוא בחשבון. כלומר, הרגש מסייע לנו להוציא את המיטב מהסיטואציה. ללא הרגש, הממקד את רצונותינו ומסנן את מה שלא רלוונטי, אך לא עד כדי הינעלות על רצון אחד ויחיד, היינו הופכים למכונות הגשמה סדרתיות: לא היינו מסוגלים לרצות דבר עד שלא השגנו את הדבר הקודם שרצינו להגשים.

משום שהרגש מאפשר לנו הגשמה ממוקדת-מציאות אך פתוחה ויצירתית של רצונות, הוא מהווה מערכת מקבילה למחשבה, שפועלת כמו שתי מכוניות הנוסעות בנתיבים מקבילים. מה הפלא איפוא, שדניאל גולמן בספרו "אינטליגנציה רגשית" מייחס את ההצלחה בחיים לאינטליגנציה רגשית דווקא, ולא לאינטליגנציה השכלית: אדם בעל אינטליגנציה רגשית נמוכה איננו פתוח להזדמנויות, בגלל שהוא נעול על מטרותיו מן העבר. חשיבתו ממקדת אותו במטרות שהוצבו לה זה מכבר, ואיננו מסוגל להשתחרר מהם, שאם יעשה זאת, רצונו החופשי יתפרץ כמו פיל בלתי-מרוסן לתודעתו ויפר את הריכוז במטרה ואת משימתיותו. כיצד יכול רצון חופשי להשיג מטרה כלשהי? אדם לא יכול לקפוץ לירח, גם לא לעוף לחלל. עליו לכל הפחות לבנות חללית קודם כל, ולהפנות את משאביו למטרה זו. מכאן שיש לכפוף את הרצון לחשיבה. אולם הכפפת רצון זו, תגרום לסינון כל הגירויים שאינם רלוונטיים למיקוד במטרה. ובדיוק כאן נכנס הרגש לתמונה, בתור מהלך ה"אכילה המרובה" במשחק הדמקה, המפיל שני פירות מן העץ באבן אחת (גרסה אכזרית ופופולרית של פתגם זה מדברת על שתי ציפורים באבן אחת).

אך מדוע, שואל הקורא בתמיהה, מכנה אתה מהלך זה של "אכילה מרובה" בשם רגש? האין רגש מדבר על תחושה? האין הוא מה שהופך אותנו לבני-אדם? האין הוא קושר אותנו למערכות יחסים? בקשר לתחושה, הרגש איננו תחושה. המכנה המשותף הבסיסי ביותר לכל הרגשות, אף שלא כל רגש העונה לכלל זה יחווה על ידינו כאנושי, הוא שילוב בין תפיסה ועוררות. שמחה ועצב הן דוגמאות, אבל דוגמא פשוטה יותר היא הגירוי המיני. בעת גירוי מיני, חווה הסובייקט את גופו של אדם אחר בין השאר כאובייקט מיני. על מנת למנוע בלבול, תפיסה זו של גוף המין השני כאובייקט מיני נשארת רדומה בעת רוב הפעילויות, ומתעוררת בעיקר בעת האקט המיני. ישנם סימנים מקובלים, כמו חשיפה של איברי הגוף, שפת גוף ושפה אירוטית המעוררות תפיסה זו. בייסוד מנגנון זה, עומד מנגנון ויסות חברתי: על מנת לדאוג להישרדות המין האנושי, יש להתרכז ביעילות בפעילויות שמטרתן קיומית, כמו עבודה, לימודים, צרכים חברתיים וכו', מה שדורש לשכוח את האפשרות של ראיית הזולת כאובייקט מיני. זאת כל שכן אנו זקוקים להתרכז במטרה מסוימת, ולשכוח גירויים נוספים שעלולים לסחוף אותנו אל הבטלה והדחיינות. אך חלק מהזמן, אנו מעוניינים לכרוך יחסים אירוטיים עם הזולת. ראייתו כאובייקט מיני מענג מעידה על יכולתו לשמש בתפקיד המענג במערכת היחסים. אם ברצוננו במערכת יחסים, אנו מסיטים את המיקוד מהעונג האישי שלנו לעונג של הזולת, ובודקים עם הזולת מגיב באותו האופן. כאשר איננו עושה זאת, אנו עוצרים ומנסים לרמוז על כך, כל שכן אחרת קיימת האפשרות של יחסים חד-צדדיים. חברה מתפקדת נבנית על יחסים הדדיים ולא חד-צדדיים. לסיכום, ראיית הזולת כאובייקט המענג את חושינו מתעוררת לעתים ונשארת רדומה בשארית הזמן.

בדוגמא זו, של היחסים האירוטיים, ניתן לראות כיצד הרגש האירוטי קושר אותנו ליחסים: ליתר דיוק, אנו קושרים את רצונותינו ומכפיפים אותם לאלו של הזולת. יש לציין איפוא, שהדבר אינו נעשה באופן ישיר, אלא תוך השגת רצונותינו האישיים והמורחבים כלפי החברה, מאותה מערכת היחסים.

למעשה, ללא רגש, ספק אם יכולנו לחוות יחסים, משום שהמחשבות היו סוחפות אותנו לעבודה בלתי-פוסקת, או לחלופין, להישרדות בלתי-פוסקת, או התענגות שלא נגמרת וכו'… מה שלא היה משאיר שום קשר לרצונותיו של הזולת.

לחלופין, תגובה אוטומטית לרצונותיו של הזולת הייתה משאירה אותנו תלותיים ומלאי חרדה: הדריכות המתמדת להגיב באותו האופן הייתה מותירה מחיר פיזיולוגי גופני ונפשי כבד, ולא משאירה מקום לרצון חופשי להתבטא במערכת יחסים, אלא רק לרצונות התלויים בחוויותינו מן העבר. כל אלו תוצרי הלוואי של מחשבה, ודפוסים כאלו של יחסים לא תקניים מופיעים רבות במערכות יחסים ברמות שונות של תפקוד.

כאמור, מערכת יחסים מתפקדת זקוקה לרצון חופשי שאיננו תלוי במאוויי העבר להיכנס, משני הסובייקטים כמובן, ואילו צריכה להיות היענות לרצונותיו זה של זה. כיצד הדבר אפשרי? הבה נבחן זאת.

כיצד הרצון החופשי הופך לאינטליגנטי מבחינה רגשית, ומסוגל לרצות, להניע, לעורר השראה ו/או רושם אישי בזולת? יש להניח שללא האינטליגנציה שמקורה במוח, היודעת לראות את הנולד וכך לחתור לתוצאה, הרצון החופשי הוא בסה"כ זריקת קובייה. גם אם אינו כזה, ומאמרים אחרים שלי מראים על קשר סיבתי בין הרצון החופשי לעתיד המשותף של סובייקטים, קרי סינכרוניזציה ע"י קארל יונג ("האם העתיד שלנו נקבע מראש?", בבלוג זה), לצורך העניין נדבר על זריקת קובייה, על דיסוציאציה ממטרות העבר, כלפי הגשמת דבר מה שייתן סיבה ומשמעות לחיים. המטרה איננה חשובה, היא צריכה להיות משהו שעוד לא הושג. רצון חופשי אקראי כזה, המתייחס לכל מטרה כבעל סיכוי שווה להיבחר, אמנם משיג את מטרתו עבור היותו חופשי, אך איננו ספונטני. זאת משום שאיננו פרקטי והינו עיוור לנסיבות. ראשית אין בו התמדה, ולצורך העניין אנו זקוקים למחשבה שתמקד אותנו במטרה לכפוף לה את רצוננו המתפרץ והקוטע. אלא שלמרות המחשבה, קיימת הסכנה שרצוננו ייכבל על ידה, ואילו דברים נוספים מתוך המרחב האינסופי של צורות הקיום לא יוכל להירצות, ומכאן לא יוגשם. לדוגמא, בחור מעוניין ביחסי מין עם בחורה. לבו משווע לקרבה ולידידות אמת, אך בגלל היותו ממוקד במטרה, הוא לא יחווה קרבה כי כל מעשיו מכוונים להשגת הבחורה ולהישארותה "שלו". חייו הפכו מהליכה מלאת חדווה בחלום שכל דבר בו ניתן להגשמה, לסיוט מלא לחץ בו איננו יכול להיות עצמו, בגלל הצורך המתמד להרשים את בת-זוגו. הדבר קורה גם בכיוון ההפוך: בחורה מנסה באופן אובססיבי "לתקן" את החבר שלה, רק משום שאיננו מתנהג לטעמה. עקב התמקדות יתר בחבר ולא בה, רצונה החופשי נכבל ע"י המחשבות שעולות מהנסיון לתקנו ולכפפו לטעמה, ואיננה חווה את עצמה בקשר. ביכולתה לחוות את עצמה באופן מלא ע"י התמסרות לתשוקותיה הספונטניות, ושחרור המחשבות בצד. כך מטרתן של המחשבות תוגשם, להבהיר את שאמרה נפשה לחבר, אבל באופן שמגשים אותה כיצור ספונטני, יצירתי ומלא חדווה, המוצא משמעות לחייו באופן דינמי וגמיש בהתאם לסיטואציה. כאמור הרבה מאנשי "העידן החדש" דוגלים בקבלה של האחר ושל המציאות, אך לא די בכך על מנת להשתחרר מן המחשבות, שהרי גם בהן ישנה קבלה: יש צורך במודעות שאנו בעלי רצון חופשי, ובהיותנו קיימים כמגשימי מטרה.

יכולתנו לסגל לעצמנו מטרות חדשות על מנת למלא חללים שנוצרו בעולם הפנימי שלנו, לקונות שנוצרו בגלל הפער בין מטרותינו ויכולותינו להגשימן, היא זו שעומדת כאחד העמודים לרגלי הצלחתנו בחיים. הצלחה במשימה דורשת התמקדות במטרה, הצלחה בחיים, לעומתה, חייבת לקחת בחשבון שלא המטרה חשובה, גם לא הנסיבות, אלא עצם נכונותנו לפעול למען מטרתנו. היא חייבת לקחת בחשבון שביכולתנו ואף מהווה הדבר צורך בסיסי להתנסות במגוון של מטרות שאינן תלויות זו בזו, ואף לא נובעות האחת מן השנייה, על מנת לתת תוקף להיותנו בעלי רצון חופשי. למעשה, אין אנו יכולים אפילו להימנע מכך, יותר משמים יכולים להימנע מלזרום לכיוון כוח המשיכה או אוויר להתפשט בחלל ריק. אנשים שמדווחים על חוסר הגשמה בחייהם אינם אלא אנשים שפיתחו עיוורון זמני לרגשותיהם ולמחשבותיהם, ואינם רואים כיצד לוכדים אלה אותם במעגל אינסופי שלא מאפשר לרצונות חדשים וספונטניים להתגשם.

בתוך כך, ניתן גם להבין אינטליגנציה רגשית מהי: זוהי אינטליגנציה שמעבר למילים, הנוכחת כל הזמן באיזור אותו מכנה פרויד "הסמוך למודע". איזור זה איננו מודע, ואיננו רואים את המתרחש בו. הדבר דומה למלך שאיננו מתבונן בשולחן העבודה של יועצו, אלא מחכה ממנו לחובת הדיווח. כאשר מגיע הדיווח, אומר היועץ: "עליך להפגין חמלה כלפי העם לאחר שגבית מהם מסים כבדים", או "עליך להפגין קשיחות על מנת לשמר את שלטון החוק, שהתערער לאחרונה". אינטליגנציה זו קושרת את מטרותינו לדפוס מסוים של עוררות. לדוגמא, בהגיענו לעבודה, אם אין אנו יודעים מה עלינו לעשות, דבר ראשון אנו הולכים להתייעץ עם הממונה עלינו. מי שאינו עושה זאת, חורג מתפקידו ועלול לגרום נזק או אי-יעילות לחברה. כאשר אנו מדברים עם הממונה, אנו מקשיבים להוראותיו בצייתנות. איננו מנסים למצוא פגמים באישיותו, מכיוון שבהיעדר אמון הדבר יגרום לנו לדחות את הוראותיו, ואת הצורך בו גם יחד. אנו בוחרים לתת אמון. לעומת זאת, כאשר אנו בוחנים פרסומת או איש מכירות המתדפק על דלתנו, נהיה מאוד חשדניים ותמיד נחשוד במניע רווחי כלשהו מצדו של המוכר. דפוסים כאלו קורים גם במשחקי חיזור, בפוליטיקה, במשחקי ילדים, בבית המשפט, ואפילו בין אנשי רוח ואמנים, המנסים לעשות רושם ידעני אך דעתני כדי להשפיע ולקנות להם אחיזה.

היעדר באינטליגנציה זו, ומיקוד יתר במטרה, מתבטא בין השאר בתופעה הקרויה בפסיכולוגיה חיובית "מחשבות שליליות": במקום לקשור את דפוסי העוררות להשגת מה שאנו רוצים, אנו משתמשים ביכולת התפיסה שלנו על מנת להריץ "תסריטי אימה": שאנו מפוטרים מעבודה, נושרים בעל כורחנו מלימודים יוקרתיים, ננטשים ע"י בן/בת-הזוג וכו'. חוסר היכולת להיפטר ממחזה טרגי זה המועלה בראשינו מייצג את חוסר ההבחנה אצלנו בין רגש למחשבה: במקום למצוא לנו מטרה חיובית הרלוונטית לאותו הרגע, ולהתמקד בה, אנו מתמקדים במטרה שאין בידנו דבר כדי להשיגה, עבור אותו הרגע בו היא נחשבת. עיתונאי המנסה להישאר בעבודתו, אם לא ירתום את רצונו החופשי על מנת להתבטא, עשוי לחשוב על "נוסחה מנצחת" להשארות בעבודתו. כתיבתו תראה כמו "נוסחה מנצחת" ולא כמו התבטאות עצמית של בן-אדם בעל רצון חופשי. כך גם אמנים, שלעתים קרובות אינם מבטאים דבר על הבמה מלבד טכניקת ביצוע; הם חושבים כיצד לזכות בפופולאריות ולהישאר מוזמנים לקונצרטים ולהופעות פומביות. מיקוד יתר זה שלהם מונע מהם מלראות את עיסוקם כהזדמנות לבטא את רצונם החופשי כבני-אדם, ולקחת על עצמם מטרות נוספות למענם ולמען החברה. גם לא די ביכולת "להיות עצמנו": עלינו להיות נוכחים להיות משהו שעוד לא היינו, משהו שחורג מדפוסי עברנו על מטרותיו השונות ובאופן התואם את העכשיו.

רק כאשר אנו נוכחים לראות בעכשיו הזדמנות לחדש את ה"צופן הגנטי" של אישיותנו, אנו באמת נוכחים, ובמילים אחרות, אנו עצמנו. כאשר אנו נכבלים והופכים למנגנון אוטומטי של פעולה ותגובה, אנו צל של עצמנו, כי כסובייקטים אנו מוגדרים כבעלי רצון חופשי. אם נתקע בכפיית-חזרה של דפוס הפעולה, או במילים אחרות נוותר על הנוכחות הספונטנית שלנו לטובת מיקוד-מטרה כלשהי, לא תיוותר לנו אפשרות לבטא את רצוננו החופשי, ומכאן שלא נהיה "עצמנו" – סובייקטים. נהפוך להיות אובייקטים צפויים, אוטומטים מורכבים. כולי תקווה שהרצון החופשי יגבר על טבע זה, ויביא אותנו להיות יעילים יותר לאו דווקא במילוי מטרותינו, אלא במילוי מטרתנו – להגשים את עצמנו כסובייקטים, כבעלי רצון חופשי, כבני-אדם.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

האם העתיד שלנו כבר נקבע מראש?

האם העתיד שלנו כבר נקבע מראש, או שמא אנו חיים לקראת עתיד בלתי ידוע?

תגובות שונות:

א.      כל מה שאנו עושים ידוע וסופו ניתן לדעת מראש.

ב.      אין לנו מספיק נתונים, אבל תיאורטית אם היו, היינו יכולים לנבא בצורה לוגית מה יהיה.

ג.       לא ניתן לדעת לחלוטין מה יהיה בעתיד, כי העתיד עוד לא היה.

ד.      גם אם עתידנו נקבע מראש, אין אנו יכולים לגשת למידע זה כבני-אדם.

שיטה א' נקראת שיטת השטיח, בעוד שיטה ג' נקראת שיטת הטוויה. השאר הינן ווריאציות שלהן, אלא שרובנו מסכימים שאנו נוטים לשגות בראיית הנולד ברמה זו או אחרת, ועם זאת, גם כשאנו יכולים לנבא, אנו זקוקים למידע רב מכפי שיש לנו כבני-אנוש.

מדוע כה קשה לנו לנבא את העתיד? מדוע אנו נוטים לטעות, וחלקנו נוטים לעשות רע? האם אלוהים יודע את זה מראש? האם אנו בובות עם טקסט ידוע מראש, כמו דמות תיאטרונית? הדבר מעניין, כי מאחורי הקלעים כל הדמויות חברות. כל העולם במה, וכל אנשיו שחקנים הם – ויליאם שייקספיר.

האמנם אלוהים בעצמו, בהיותו כל-יודע, לא יודע את מה שעומד להתרחש? הרי מה שנבחר בהיותנו בעלי רצון חופשי הוא חלק ממה שעומד להתרחש. אם אלוהים לא יכול לנבא, משום שבחירתנו בלתי-צפויה, הרי שאיננו כל יודע. אך ייתכן וברמה מסוימת הוא כן יודע, וכל "שטיח" הזמן כבר נפרש מראש. התשובה להכרעה בין שטית השטיח לטוויה מצוי בחוכמת הזן: "מיו" משמע שעדיף לא לשאול את השאלה הזו. באמת, אין זו פילוסופיה בגרוש או חוכמת רחוב, הרי ניתן להסתכל על אותה מציאות בשני דרכים: אם הזמן כבר נטווה מראש, ואם הוא נפרש לפנינו תוך כדי התהוותו. למעשה אין סתירה בין שתי המהויות, סתירה הנובעת אך ורק מהרגלנו לחיות את מה שקיים בזמן.

בהיותנו יצורים בני תמותה ובעלי גוף בעולם החומר, אנו חווים את הזמן בהתהוות. כמו שאיננו מסוגלים לראות סרט על כל רגעיו וזוויות הצילום בו זמנית, אלא רגע אחר רגע בלבד, אין אנו רגילים לתפוס זמן אחרת.

הדבר, עם זאת, איננו פוסל השפעות של העתיד להיות על ההווה. משמע שמה שאנו בוחרים עכשיו ייתכן ופועל על פי חוקיות סמויה ונשגבה מאיתנו, אך ורק כדי להוציא את פוטנציאל הקיום של הנשגב (ראה "מדוע הכול קיים?" בבלוג זה). נדמה לנו שאנו בוחרים באופן עצמאי, אלא שהיקום ביופיו הרב לא ייתן לנו לנהוג בטיפשות או בחוסר טעם מבלי ללמוד לקח, ובכך "לקלקלו". אין כיעורו של החטא בלי יופיו של העונש. על מנת שתהיה משמעות לבחירה העצמאית שלנו, זקוקים להתקיים לפחות שני תנאים:

א.      עלינו לשכוח מרצון טבעי את העובדה שאנו בובות ללא אינדיווידואליות כלשהי בבעלותינו, ולנהוג כאילו שאנו אדונים לחופש הבחירה ולגורלינו.

ב.      יש לנו חוסר מידע חלקי או מלא לגבי הכוחות העתידיים, או התוכנית של אלוהים שייתכן ומכתיבה את בחירתנו החופשית למראה בהווה.

לכאורה הדבר עושה אותנו בובות חסרות אינדיווידואליות, אולם יש לזכור שמטבענו אנו נוטים לאהוב ולהיות נאהבים. מכאן שלכל אחד מאיתנו ניתן להתייחס בשתי דרכים: אהבה ודרך אנוכית ואטומה שאיננה אהבה. הדבר אף שונה מאדם לאדם והינו אישי במהותו: גבר המקיים יחסי מין עם אשתו כשזו מסכימה עושה מעשה מקובל בחברה, ואילו אנס או אפילו מטריד מינית פועל בצורה אנוכית ואטומה. אנו גם מבדילים ברמות קיצוניות פחות בין יחס אינטליגנטי מבחינה רגשית, הנעים ופונה למאוויו של הזולת ומכבד אותם, ומוביל לשיתוף פעולה מוצלח, לבין מחסום, פער בלתי ניתן לגישור ומסכה שיוצרת חוצץ ומפריעה לתקשורת. מכאן שיש לנו אינדיווידואליות, וטבועה בנו דרך לתקשר ולהבין את האינדיווידואליות הזו. האינדיווידואליות הזו איננה היכולת לשלוט, אפילו לא ברצון החופשי. היא הדרך הייחודית של כל פרט ופרט לאהוב ולהיות נאהב, ולהגשים את עצמו כאידאה עצמאית בפני עצמה.

על כן, אלו הרודפים אחרי הכסף ואחרי נשים אומרים לעצמם: כאשר יהיה לי מליון דולר בבנק, אהיה מאושר. כאשר אמצא את נסיכת חלומותיי האחת והיחידה, אהיה מסופק מאהבה ולא ארצה לבגוד בה לעולם. אלא שעל פי האמור לעיל, אלו אינן אלא אשליות של בעלות עצמית: האינדיווידואליות שלנו בעתיד איננה בהכרח תוצאה של הרצון החופשי בהווה, ומכאן יש למקד את הנוכחות ברגע ההווה, כמו שאמר הבודהה: העבר הוא היסטוריה, העתיד הוא תעלומה, ואילו אלא כאן ועכשיו ניתן לאהוב. שני החלקים הראשונים (העבר והעתיד) נכונים גם לגבי האינדיווידואליות שלנו, וצריכים לסייע לנו להשתחרר מעברנו, מטראומות שחווינו בגלל חולשה ובגלל אי-הבנה, ולשחרר את ההיאחזות בצדק האישי לטובת אחריות מלאה בהווה על מה שהיה, אחריות הכוללת את העבר מהמבט המפוכח.

דבר נוסף אומר הבודהה: ההיאחזות באני היא מקור לסבל. למה הכוונה? האם עלינו לוותר על תחושת העצמיות היקרה לנו כל כך? האם עלינו להפוך אדישים ונטולי יחס אישי? כפי שנאמר, העצמיות שלנו איננה בשליטתנו, אלא שיש לנו מרחב בחירה. מרחב זה הינו חופשי לגמרי, ואם זאת, מתוך תחושה אישית, איננו בוחרים באופן אקראי וחסר משמעות. אנו מייצרים משמעות ופועלים ביחס אליה. אלא שהבודהה אומר: הכיוון הכללי של חיינו הוא אל האושר. ומהו האושר? לזאת ניתן להגיע על ידי תהליך האלימינציה. המשפט "היש ישננו והאין אינו" גורס כי ישויות קיימות במשולב בצפיפות אינסופית מבלי לגרוע מהקיום האידאי זו של זו. כלומר, במלים אישיות יותר, העולם שלי מורכב מתת-עולמות, מרביתם אינם נושקים זה לזה. עולם המוזיקה, ועולם האהבה, עולם הפילוסופיה והשירה, העבודה, הנקיון ושאר חובות אזרחיות, מקום בחברה ואדם בעל זהות אינטימית עם ידידים. אוהב האנושות ומחבב אנשים. על ידי עקרון האיזון, אוכל להוסיף תחביבים בשארית כוחי לאחר שכיליתי אותו בעבודה, אוכל למצוא זמן לעצמי בנוסף לפגישה הקבועה עם אהובתי, אוכל להוסיף הליכה סתמית לרכוש קישוטים ודברי שטות נוספים מבלי לגרוע מעיסוקים רציניים יותר כמו עבודה, לימודים, שירות לאחרים וכתיבת בלוג זה. ללא חופש זה, חיי יהיו פחות מאושרים, וארגיש כבול משהו. הדבר מהדהד כאינדיווידואליות האישית שלי, אלא שאישיות אחרת, עבורה פעילות אישית כפי שתיארתי נראית כבזבוז זמן ובגידה במחויבות רחמנא ליצלן, אף היא בחרה להוסיף לעולמה את המסירות הבלתי-מעורערת והדבקות בעקרון כלשהו, תוך הענקת קיום לוויתור על כל מכשול אישי בדרך להשגת התוצאה. אלמלא האושר שקיים בדבקות קונסטרוקטיבית כזו, סביר להניח שחיינו לא היו מתקדמים, והיינו נשארים פאונים המתפקדים בצורה מונוטונית וקבועה למדי. גם כוחה של האהבה היה פוחת בהרבה. ואם זאת, ללא תחושת האושר, נראה שלא היה איכפת לנו מכך, משום שאז לא היינו מייצרים משמעות בחיינו.

עם האינדיווידואליות שלנו מתפקדת אך ורק בהווה, וחלשה מכדי להבטיח אפילו את עתידה עצמה ברוב המקרים, הרי שאלמלא האושר היה פונקציה של עקרון "היש ישנו והאין איננו" הקונסטרוקטיבי, המעניק אפשרות לתוכן הספונטני להתגשם, הרי שהיה מהווה מכשול לעקרון זה. משום שזהו עקרון בסיסי ולא פולשני, עלינו ליטול ולהיפטר מכל פחדינו הקשורים באושר, וכל הסתייגות ממנו, ועם זאת, להבין שכאשר ישנה התנגשות, נוצרת הזדמנות לאושר חדש שעוד לא ידענו עד כה, אושר בו ניתן ליהנות משני העולמות: בין אם מדובר בבניית עולם אינטימי לצד התפקוד הרשמי, רגע של הנאה חולפת ש"מגיע" לנו בצד מילוי חובותינו, תחום חדש של עניין או מחקר, ואפילו "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". האהבה והחיים עצמם כרוכים על פי רוב בהתמודדות עם רגשות לא נעימים, אלא שברגשות אלו ובסיטואציות אותם החיים זורקים לעברנו ניתן למצוא חוסן פנימי, או תבנית של מתח ופתרון: "חיכיתי, חיכיתי, חשבתי שהוא נעלם ובסוף מצאתי אותו" בה אנו מוצאים אושר. כך אנו משחררים את האושר ממאמץ אישי ותלות לדבוק בו בדרך מסוימת: אז הוא נהיה אושר אמיתי, טהור ולא רק צל של זה האמיתי. אז עם איננו עשירים אנו אומרים תודה שאנו לומדים להסתפק במה שיש, וגם חופשיים מדאגות הקשורות בנכסים. או אז אנו מעריכים את היופי של אנשים הרחוקים זה מזה ברוחם, שקרבה משפחתית, חברתית או מקצועית אילצה לקרבם יחדיו. אז אנו לומדים להעריך ש"אמא יש רק אחת", כמו במשל ”הברווזון המכוער".

אותו אני בו אנו דבקים לשמר את צורתו, לכאורה כדי למצוא סדר בעולם שנדמה כאוטי למתבונן הלא-מיומן, משפיע על הדרך בה אנו נוטים להחליט החלטות, ומעכב קדמה בחיינו, כמו גם את האושר הרחב יותר, זה אותו אנו מגלים למרות הנסיבות, ושבמהותו איננו תלוי בהם כלל, אדרבא, הוא ניזון מהם, כמעט כמו חור שחור… מי מכם שלמד אסטרונומיה יבין את המטאפורה, כמו הים שכל הנהרות זורמים אליו, והוא נשאר באיזון ואיננו עולה על גדותיו. משום שצפיפות היש אינסופית, כך גם צפיפות האושר בחיינו מקסימלית, וכדי להגיע לצפיפות זו עלינו לשחרר את התפיסות המוטעות של "אני" ו"שלי", אותן פיתחנו כדי לקבע את מעט האושר שהווייתנו המוגבלת מסוגלת לתפוס. כך וויתרנו על חוסן פנימי שאיננו מתערער בשום סיטואציה ועל אושר הולך וגדל.

אין מדובר בכליון של האני אלא להיפך: בחיזוקו והעשרתו על ידי הערכה ושמחה פנימית בכל מה שהחיים מזמנים לנו, החיים כצרור אקזיסטנציאלי של פנימיות ומפגשים ייחודיים בין האישיות הייחודיות של כל אחד מאיתנו. המושג פוסל מראש כל תיאוריה צינית אודות אנשים "מקובעים" בתפיסתם אשר שום ייחודיות לא תצא מהם: זהו שלב זמני בהווייתם עליו יגברו בעתיד, הבוחן ומעניק חוסן פנימי ייחודי, שבמידה מסוימת מתאים לכולנו: האם נוכל לברוא את עצמנו מחדש (עבור אותו הרגע כמובן) ולשחרר את העול שדרך הווייתנו הקבועה והצרה יצרה? האם נוכל לברוא אמפתיה למרות המרוכזות העצמית והחרדה האובססיבית לגורלנו ולאושרנו? האם נוכל ליצור פתיחות למרות הביישנות והרתיעה הרציונלית הכפייתית לכאורה מפני כללי מוסר? האם נוכל להיות פתוחים למה שאפשרי למרות אינסוף תסריטי אימה שליליים המתארים בפרוטרוט את היקר שנלקח מאיתנו? האתגר רק הולך וגובר, ומחוק הצפיפות של היש ועצמאות הנפש מהגוף, שתוארו בפוסטים קודמים, ניתן לומר שזהו מצב זמני המדגיש את ההתפתחות והצמיחה האישית ואף את ההנאה מהן.

על כן אין כיעור קיים אלא על מנת להדגיש את היופי באמצעות גיוון, ואין כאב שלא על מנת לפתח חוסן, פיכחון ושמחה בלתי-תלויה. אפילו "רשע וטוב לו" מיועד לשמור את הרשע במצב בו יוכל לקבל אהבה, וכך להשיב אהבה ולהיטהר מאיוולתו. ולסיכום ניתן לומר שהפגם או חוסר השלמות בעולם מצוי בתפיסתנו המוגבלת בלבד, ושאפילו הוא מהווה גורם מקדם עקיף לצמיחה שלנו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה