שקיעתה של האימפריה

הו, הציפורים מצייצות, הזמיר שר
התרנגול קורא והזאב מבכה הסהר
השחר אבק מנקה טל ומטר לצד ערב
ואני איש משפחה, בן אח ואב הנולד כותב

בין לבין, להאכיל את הגוזלים אזדקק
להוכיח את נעימותי בין אנשי חברה אשתוקק
לשמור על רכושי במנעול, לגזול את שהפקיע העת
מאלו להם השקיעה נותרת, באזניי הציפור עוזרת?

ובין שמש לירח, בין הפטיש לסדן
יהיה זה בסוף חיי סיומו של עידן
כמו אימפריה שאך זה עצמה מיצתה
כיבושים, תור זהב ואף דקדנציה תרבותית מזהירה

ואם לאור לימודי ההיסטוריה, השירה והטבע
יישאר לו עוד קורטוב לא מעובד מאיזשהו רגע
מיד אחלום על איזה פוליצר, מלחמה ושלום או פרס נובל
כדי להשכיח שעמל חיי ביזע רב עודו קמל

אילו יום אחד בחיי היה עלי לחיות
אולי הייתי מבין על מה הציפורים שרות
כי בתחתית ליבי אין אני רוצה לחיות בדד
ואילו רומא, כידוע, לא נבנתה, ביום אחד

***

שיר זה מתאר את הניגוד בין רצוננו לכוון את מהלך החיים, לבין לחיותם. אנו נוטלים לעצמנו הגדרות שיעניקו לחיינו תוכן ומשמעות, פתוחות וסגורות, כאשר בעצם, אנו רק נשלטים על ידי המהלך הרגיל והמקובל, הקורס לרוב תחת עומס האינדיווידואליות…
ואני איש משפחה, בן אח ואב הנולד כותב – נדמה שכמו זרחיה ושקיעה, כמו קריאת התרנגול והזאב בטבע, הטבע של האדם הוא להיות מוגדר במונחים של איש משפחה, אח, אב ובן… עם זאת, הנולד כותב פירושו שאדם הוא זה שכותב את גורלו, ורואה עצמו בכל זאת כבעל יכולת בחירה, למרות ההגדרות שעשויות להגביל את בחירתו. ההגדרות המרובות והסותרות לעתים שמאמץ האדם, נוצרות בכוח הבחירה בלבד, ושיתשחררו עם ניצול כוח הבחירה מחדש. פירוש נוסף הוא שכל עוד אדם מזוהה עם המהלך המוכתב של החיים, וחושב עצמו לאב, שהיה בעצמו בן שחושב עצמו לכזה, אח וכו' – הוא חושב שאת חייו של הבן הנולד לו, הוא יכול גם כן לכתוב…

הבית השני מתאר את החובות שאדם גוזר לעצמו מתוך הזהות לו המציא, ועצם תיוגם כקיימים בכוח, ולא בפועל, כמשרתים צורך רגעי, מכניס אותו לחרדה עד כדי שאיננו שומע את ציוץ הציפורים… הוא איננו יכול להבין כיצד ציוץ יכול לעזור, כל עוד איננו עוזר לעצמו להיות עצמו…

בית שלישי מראה כיצד למרות המודעות שלנו שהכול מתחיל ונגמר, והסוף ידוע מראש, אנו בכל זאת שמים לעצמנו אתגר להפוך זאת לשקיעה מפוארת, אוקסימורון בפני עצמו… כיצד שקיעה יכולה להיות מהוללת, כל עוד אנו מזדהים איתה וחושבים עליה במונחים של קמילה פנימית, התפוררות? לו יכול היה אדם לבטל את הזקנה, היה ממשיך כך זמן רב, בתחזוקת האימפריה היומיומית, אלא שהזקנה מחייבת אותו לשים לזה סוף, ולמדוד אפילו את השקיעה במונחים של הדבקות בהגדרות השגרתיות והתוצאות שאמורות לבוא מהן, כמו בנים שהלכו על פי חוכמת חייו, בנות שהתחתנו והקימו להן קן, ספרים שנכתבו, חסידים שהלכו בעקבותיו ועוד… תוצאות אלו אינן בשליטתו של אדם, ואינן מעידות על איזשהו טוב אבסולוטי, בעל מעלות יותר מכל האפשרויות האחרות, כמו בנים שלמדו לחשוב באופן עצמאי ולהכיר את עצמם, בנות שהתמסרו לטיפול בחלשים, בעניים, בנזקקים ובזקוקים להארה, ספרים שקיבלו ביקורת אבל זכו לחולל שינוי ממשי בחברה ובחוגיה וכו'…
בצד תוצאותיהן של החשיבה הרגילה, הנעה סביב עשייה שגרתית, קיימות תוצאות נוספות בלתי רצויות והן חוסר יכולת להכיל את מכאוביה של הזקנה, על נזקיה לגוף ודקירותיה בנפש, שנקשרו בדעתו של האדם לעשייה שגרתית. אותה עשייה, כאשר נקטעת, איננה מעניקה לאדם הקטוע אפשרות להתייחס לעצמו כאדם החווה אושר, סיפוק והגשמה, מלבד הזכרון על מה שהיה, נלקח ואבד… בעוד זה תואם את המציאות רק באופן חלקי.

בית רביעי מתאר כיצד, כל הזדמנות להיחלץ מן השעבוד, שכבר תואר לעיל, אשר עשויה להתרחש ברווחים שבין התוכנית האימפריאלית, שמטרתה להוכיח שליטה על חייו של אדם, יורדת לטמיון כאשר אדם מנצל את זמנו שנשאר למחשבות ושיקופים על האמת אודות עצמו, רק כדי לחלום חלומות שאינן מעשיים, על תהילה מפוקפקת לאור חייו הנלוזים, שאינם תואמים מטרה כזו… אין חלומות כאלו מהווים נחמה על שהתפתח באיחור, אלא מתפקדים כסם משכח המרחיק אדם מהעצב והמרירות על כך שכל דבר בחייו חולף, על פי תוכניתו שבחר…

בית חמישי: אילו יום אחד היה עלי לחיות – ניתן לפירוש בכמה אופנים. נדמה לדובר שלא חי ולו יום אחד מחייו, ולכן אינו יכול לשמוע את ציוץ הציפורים, בשורה שלאחר מכן. פירוש נוסף, הוא שלו היה חי יום אחד בלבד, לא היה יכול לתכנן תוכניות ענק, ועקב כך להעסיק את מוחו בלאות כה גדולה, המשכיחה את טעמו של ציוץ הציפורים.
בתחתית ליבו של אדם, לא מצויה תוכנית גרנדיוזית ליישום ופעולה מעשית. מאידך, מצוי הרצון לחיות בצוותא, לשתף את חייו והפוטנציאל הלא-נגמר בתוכו כדי להעניק משמעות לחייו, אלא שאלו נגמרים חיש מהר ולא מאפשרים הרבה מקום להרהורים עודפים.
ואילו רומא לא נבנתה ביום אחד – האימפריה הרומאית מתוארת כפרוייקט שמשכו ארוך, בעוד שחיי אדם כה קצרים, שאין הוא יכול לבנות דבר גדול ומרשים באמת מן הפן הפיזי בתקופת חיים אחת… כמו כן, פתגם זה מורה שהבנה לגבי מהות החיים, משמעותם והדרך הנכונה לנצלם, בחוכמה, הבנה כזו איננה יכולה להיבנות חיש מהר, ביום אחד… על כן אדם צריך להרחיב את אופקיו כדי ללמוד כיצד לנצל את חייו ביתר בהירות לטבעו האמיתי והמכיל יותר, לפני שיהיה עסוק יותר מדי בדאגות ובחרדות קיומיות לגבי מה שאינו אלא מגדל קלפים בדמיונו.

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s