היום, יום השואה, התוודעתי לזכרון השואה, ובעיקר לכמה שהיה נוכח בכל הילדות שלי, כמונומנט לטבע האדם, מלמד, מאלף ומורה על דרכי העולם. הוא "מסרקז" את כל מה שאנו נאחזים בו כמטרת חיים, ומלמד שהכל אך אשליה, תעתוע חולף: מעמד חברתי, כסף, הכרה חברתית, ריבוי קשרים, חיי נוחות מוגנים, פרנסה הגונה, כלכלה נאותה (של גוף או קהילה), ומראה שכל אלו באים כחסד, כמו גשם, וכמות שבאו, יכולים הם אף ללכת.
על כן כאן אנו ניצבים, במדינת ישראל, מתבוננים בעברנו, ויודעים: אל לנו לקחת דבר כמובן מאליו. האוצר הגדול ביותר הוא מטבעות החסד אשר השאירה לנו אימא (יהודה עמיחי), אשר מראים לנו את דרכו של העולם, דרך חתחתים מופלאה ומזרקה אימה, חיל ורעדה, ולעתים פלצות, מבעד לעיניו של בעל ניסיון. אל נא נמציא את הגלגל, כמו אחד תם שאינו יודע לשאול: עלינו להוקיר את ההזדמנות שניתנה לנו בארץ זו, וכל חסד שעובר בדרך, דבר ראשון, לפני שאנו חותרים לעוד. כי העולם לא מספק דבר לפי דרישה, אפילו לא אוויר נקי וחף מציקלון ב' לנשימה. הדבר המופלא ביותר הוא הסיפור שלנו, אשר בהיותנו שטופי אור איננו שונה מהסיפור של העולם. דבר אינו ראוי לאנחותינו. סיפורינו, כישראלים, כיהודים, כמשפחות, כעם, כחלק המייצג את האנושות, אכן הוא הדבר היחיד שביכולתו להרוות את הנפש במים מתוקים, שאינם מלוחים כמו אותם הדברים החולפים והמתעתעים להם אנו חותרים בלי הרף (מרכין ראש בפני הגאון אליהו).
על סיפור השואה איננו סיפורו של הניצולים, לא של העם היהודי כשלעצמו, איננו סיפור של מה שהיה ואיננו עוד. הוא הסיפור של כולנו, אשר לומדים להבחין בין אור השמש לתעתועיהם המסנוורים של החיים. אמן.

האמת שזה באמת מאוד קשה לחיות בידיעה שהכל בר-חלוף ואסונות כמו השואה הם מציאות אפשרית אפילו כאן ועכשיו. עם זאת, כאשר לומדים שאין בררה ועלינו להרפות, אז מתפנה לנו כוח מנטאלי להעריך את מה שיש כמופלא. יש לנו את הבחירה אם לחיות חיים של מאבק שניצחונו איננו ברור ומידת כדאיותו מוטלת בספק, או להרפות, להבחין בחוכמה בין מה שביכולתנו לשנות באומץ ומה שיש לקבל בשלווה, וליהנות מהחיים. מודעות כזו "מטלטלת" אותנו אבל בסוף אנו לומדים למצות את החיים ולהוקיר את מה שיש הרבה יותר. והאסונות? הם קורים בחוץ. בפנים ציפור הנפש חופשייה לצייץ את חוויותיה הייחודיות והמיוחדות שאין לאף אדם אחר, עדות לעולם, מולקולה מהתוכן האינסופי של החיים.

אני גם כן הייתי קרוב למוות ממש לפני שהתחלתי את לימודי באקדמיה. הייתי "מוזלמן" כמעט כמו באושוויץ במשקל 48 ק"ג (על 185 מ') לאחר 3 חודשים בהם מערכת העיכול שלי הייתה כמו מעלית מקולקלת, עקב התפרצות חור בתוספתן ודלקת בכל חלל הבטן. חייתי על הזנה תוך ורידית והובהלתי למחלקה כירורגית מחשש להתפוצצות כיסי מוגלה, סכנת חיים ברורה ומיידית. למזלי, לא היה צורך בניתוח אלא בניקוז תוך-ביטני. תמיד פחדתי כלשהו מהמוות, אבל כשהייתי קרוב אליו, הבנתי שבבסיסי כמו כל אחד אחר יש בי משהו חזק שלא ניתן להשמדה: פשוט הייתי עסוק בלשמור על הפיזיולוגיה שלי שתחזיק מעמד ושלא תושפע מדאגה, כי כל מחשבה שלילית מעיקה הייתה מקרבת אותי מרחק ממש לא-זניח אל המוות. על כן, כמו טירוף, מעדיף את מה שיש על פני האין, כמו נטול רגש עמדתי על המשמר על טיפת החיים אשר הייתה לגמרי בידי. אחרי הכל, יש סיכוי שזה ייגמר ואוכל לצמוח לאדם מבוגר ואחראי. וכשראיתי כ"כ הרבה אנשים רגילים, כמו אלו שרואים ברחוב, בת"א, אצל השכנים, אנשים שלא היית מאמין, כולם נפצעים, עומדים קרוב למוות בחדר המיון ו"מטלטלים" מהאפשרות. הכל נדחס לתוך חדר אחד קטן (ביחס למה שהיה פעם, בימה"ב המוות היה בכל מקום), שמי שמבקר בו רואה את האמת אודות הקיום המערבי שלנו, עם כל הטכנולוגיה: כל דבר, כולל החיים עצמם, עלולים להילקח מאיתנו. שום דבר לא מובן מאליו, וכל המתנה חסרת-סיבה כמוהה כרולטה רוסית: ייתכן ונזכה בלוטו, אבל, מאידך, הרבה יותר סביר להתעוור, ללקות בדום-לב, לשבור רגל או מפרקת ולגלות איזה מחלה תורשתית נדירה כמו מחלת קרוהן ששיערו שיש לי (ומאוחר יותר לקורת-רוחי, נפסלה). מוכן לחיים החדשים כך, נולדתי פעם שנייה וקיבלתי במתנה את הלימודים באקדמיה, מבין שעלי לראות זאת כמתנה מיוחדת, שאלוהים רוצה שאזכה דווקא בה, עכשיו לאחר שלמדתי כיצד לנצלה. לכל אחד יש מתנה כזו, אנו לומדים לנצלה לאחר שאנו חווים ממקור שני או ראשון את החידלון, את צד ה"אין יותר" של הדברים. אני מאחל לכולכם שתלמדו על כך ממקור שני בלבד, ולא מהתנסות קשה על בשרכם. ותהיו מאושרים ותלמדו להעריך כל רגע על ציר הזמן, סופי או לא סופי שניתן לכם. באהבה, אלעד

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
הערה | פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על

  1. קראתי בעיון , תמיד מעניין לקרוא את כתביך שבאופן סימולטני נוגעות למערכת הוויה של הנושא, במקרה זה – יום הזיכרון לשואה – . אתה מוזמן לקרוא מספר מקאמות שהכנסתי לפייסבוק – בשם – עמי קם בר גרמא לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל . עמי קם בר גרמא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s