דנטה, הכוכבים והחכם הסיני

לא הייתי בשל דיו כששמעתי את מילותיו של דנטה אליגיירי "אין בעולם דבר שיהיה ראוי לאנחותיך". חשבתי בתחילה שהוא (דנטה) מטיל ספק בערך של הדברים ורואה הכל כהבל הבלים, כמו קוהלת. היום, אני רואה זאת קצת אחרת: דבר בעולם איננו שווה לאנחותיך, אבל זה לא אומר ששום דבר איננו ראוי ובעל ערך. הכיצד? דנטה לא התכוון, לעניות דעתי, לומר אמירה פילוסופית גורפת, במצב רוח סוקראטי או קוהלתי. גם לא התכוון להרגיע אותנו כמו סנקה, שטען בזכות כיבוש הכעס ו"איזה עשיר השמח בחלקו", אמרה יפה כשלעצמה, אלא שהיא רציונאלית מדי. היא יבשה כמו ספוק, שחסר את התעוזה הבלתי-אמצעית של קפטן קירק. דנטה בפירוש כותב שירה, וכוונתו היא לתאר רגע בנפשו של המשורר. רגע בו ציפור הנפש מדברת, מאדם אחד לסובייקט שני. דעתו איננה נחה, והיא איננה חפצה לנוח במשהו קבוע, במשהו אבסולוטי. היא רוצה לנוע אל תוך כוליות ההוויה, נחושה בכוונתה לסלק את מה שעומד בדרכה. אדם הנתון לאנחות, ממילא נותן את דעתו לדבר מה חיצוני, דבר מה שאיננו מולד, שאיננו "שלו". דבר מה שעליו לקבל, ועשוי להילקח ממנו. דבר כזה, אומר דנטה, לא לא יכול להיות ראוי לאנחות. ומדוע? כי הכל חולף. כמו האמירה הידועה של הגששים, "הכל עובר חביבי". על מנת להבין זאת, עלינו להבין את הקונטקסט בו חי דנטה. הוא חי בעולם שונה משלנו. לא מבחינה פיזית, שהרי גדל על אותו כדור. "אהבה מניעה את השמש ושאר הכוכבים", אמר. בעולם כזה, הכל מונע מאהבה, מהווה הזדמנות לאהבה, ומלמד אותנו אודות אהבה. לאנחות פשוט אין לכך שום קשר. כשדנטה מדבר על ביאטריצ'ה, הוא מציין את יופיה האלוהי.

Image

אך אין הוא עושה זאת בתשוקה תאוותנית, כמעונה. יופיה מעניק לו השראה. יופיה הוא עדות לכך שאהבה מניעה את העולם. אין הוא קובל על מר גורלו, ולא, כמו דתיים מסויימים בהיסטוריה, על יופיה כמפתה, כדבר שלילי המרחיק מהקדושה ומהיופי האמיתי. האפשרות של אנחה פשוט לא קיימת אצל דנטה. כל העולם מונע מאהבה, ולכן הרגע הזה הוא הזדמנות מושלמת לאהבה. לא באותו האופן כמו הרגע הבא, או הקודם, או כל רגע אחר, כי לאהבה אין סוף. אבל האנחה והקינה על מה שלא ניתן לנו, הוא פשוט עוורון. הוא החמצה של הכוח הקוסמי המכוון את העולם, ומשאיר אינסוף עדויות. הוא הכרזה בוטה שהרגע איננו מיועד לאהבה. אך אם לא אהבה, מה מניע את העולם? האם הוא מונע מכוח אחר כלשהו? האם הכוכבים והשמש נעים מתוקף של כוח משיכה? הרי המדענים עד עצם היום הזה אינם יכולים לרדת לתוקפו המלא של כוח המשיכה. שיכורים מהצלחותינו המהווים טיפה בים של דמיונותינו ושגיונותינו לכוח ועוצמה, איננו רואים שנסיונותינו לאהוב כוח אחר כלשהו, ואינני מדבר על רתימה או ניצול. אני מדבר על אהבה. לאהוב כוח, שפירושו לפעול במסירות מתוך הלב. לאהוב ולהיות שלם עם בחירותינו. להוקיר ולהעריך את הקיים, ולא לפצל אותו לניתן לאהבה ובלתי ניתן לאהבה או להוקרה, בהתאם ל"עקרון המציאות" או המציאותיות. הרי מה כבר אנו יודעים על הדרך בה העולם מתנהל? אנו אכן יודעים מעט ומאוד, ועיקר תפארתנו מצוייה בניסיון לדעת ולא בהישגים של ניסיון זה. למרות מאמצינו הכבירים, העולם טרוד ומלא מצוקה וכאב. מי שחי לו בבועה המערבית, יכול לנסוע לטיול בהודו או בבנגלדש, או בבורמה כדי לראות חיים "נורמליים" בעולם מה הם. האמת, גם זה לא נחוץ. לך לבית חולים הקרוב ושאל אנשים כיצד הם חשים כאשר הם מתמודדים עם המוות המתקרב. מיותר לומר, אנו עצמנו, כאינדיוידואל, מצויים בתהליך של למידה ושל התוודעות. בטוחים שנסיונה של האנושות לפנינו אדיר, אנו אומרים זאת מרום ניסיון של אדם אחד בלבד, מתוך הכללה העוורת לחלוטין למה שעוד לא הושג ועוד לא נחווה על ידי רבים. כמו בציור המפורסם של ברויגל, כעוורים אנו מודים בכך, ומרשים לעצמנו להיות מובלים על ידי עוורים אחרים לתוך התעלה. מוטב שנתוודע למה שעשוי להביא אותנו לידי קבלה ושלמות עצמית.

Image

אהבה הוא הדבר היחיד המסוגל לכך. כל ניסיון אחר כובל את האהבה, ומשתמש בה כדי לכסות את הפחדים שלנו מפני אי-התגשמותה. בלתי-פגיעים ולא נתונים לאכזבה, אהבתנו הכבולה לכאורה מנצחת כך או אחרת. אך זוהי רמאות. לא נוכל אף פעם לאהוב אהבה כבולה בכל ליבנו. עליה להיות משוחררת מכבלים ומחומות. עלינו לקבלה כפי שהיא. רק אז נחווה את העולם במלואו, על היבטיו המעניקים תוכן, רקע ומשמעות לה.

Image

אסיים באמרה של לאו דזה, מחבר "דאו דה ג'ינג". דוגל בחזרה של הדברים למצב הטבעי, אמר "באין של הדברים – כוחם, ביש של הדברים – עוקצם". לראיה הוא מביא את החלל שבחדר, המעניק מגורים, הפתח שבחלון, המעניק אוויר או אור, ואף גלגל חישורי, קל יותר וזריז יותר מגלגל בעל מקשה אחת. מובן שלא-כלום איננו בעל כוח כשלעצמו, וזאת משום שאיננו דבר. אנו יש לנו את החופש להטיל ספק, להיות ולא להיות. ביכולתנו לא להיות, להבין את הטבע החולף של הדברים, ובעיקר לא להיות תלויים בשום דבר חיצוני, אנו מבססים את כוחנו האמיתי. זהו האין שבתוכנו. משום שאנו מאושרים בעצם היותנו, ויכולתנו להיות בלתי תלויים באושרנו בדבר מה לא בשליטתנו, אין לנו על מה להיאנח. אנו יכולים לזרום עם הזרם החולף של הדברים, ולא להיקשר לדבר מה ספציפי. מכאן שכמו השיר של דנטה, אנו יכולים להיות, ואף לחוות, אולם דבר איננו ראוי לאנחותינו. זאת משום שהכל יחלוף – ואנו – נישאר. כל עוד נהיה חיים, דבר לא יהיה ראוי לקינה או לתחושת אובדן. הדבר היחיד הראוי לכך הוא האהבה, וזו תהיה קיימת תמיד כאפשרות. חיינו ואהבתנו, הם שלנו, ואין לחשוב על אובדנם. זאת משום שהם מובטחים. מה שמעניק להם את התוכן, חולף מבלי לקחת את הערך מן האהבה – מנשמת החיים עצמם. על כן הוא לא ראוי לאנחות ולקינה. לסיום הבה נאמץ את הריקות של החדר, של החלון, של הגלגל שלמטה ונמצא את כוחנו – הכוח לאהוב, להתמסר לאהבה כאפשרות, שתהיה שלנו כל עוד נהיה בעלי אותו שטח "ריק" בתוכנו – זה שאיננו נקשר לזמני ולחולף יותר מדי. ייתכן שחלל הכד לא קיים בתוכנו באופן מלא – אל דאגה. הזמן יהפוך אותנו לכלי ריק שרק ילך ויתמלא, ויתרוקן ושוב יתמלא, ולאורך זמן יצבור מלאות ועבר עשיר ומספק.

Image

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s