רגש, מחשבה, ומה שביניהם

מה ההבדל בין מחשבות לרגשות? וכיצד המוח מתמקד במטרה? אלו שתי שאלות שהתשובה אליהן דומה במקצת. למעשה מחשבות ורגשות נובעים אחד מהשני, ובכדי להבין את ההבדל ביניהם, עלינו להבין את ההבדלים ביניהם במישור הסמנטי, כלומר את המציאות שאנו מייחסים לשימוש בהם.

לעתים כשאנו מתארים רגש, אנו למעשה מתייחסים למחשבה שיש לנו. למשל: אני מרגיש שאם היה לי יותר כסף, הייתי יותר מאושר בחיים. אם הייתי מקבל יותר אהבה, הייתי יותר מעוניין לתת. למעשה, לא מדובר ברגש, אלא בדפוס כלשהו של אמונה. אנו מתייחסים לדפוס זה כאילו שהוא משקף את רגשותינו, אלא שאין אנו מניחים שאלו האחרונים עלולים להשתנות: אנו למעשה מנבאים את העתיד אודות את עצמנו. לתאר רגש פירושו להיות בזמן שאותו רגש נוכח. לעתים אנו גם חושבים מתוך רגש, כמו למשל "הוא כועס עלי", "היא לא אוהבת אותי", "הוא מתעלם ממני" וכו'. למעשה, החשיבה עוברת דרך מסננת רגשית, ואנו לא מבינים שייתכן והאחר מבטא את רגשותיו, במקרה הכעס, ואיננו רוצה בנו שינוי מסויים. ייתכן והאדם האחר עסוק בעצמו ובצרכיו החיוניים, על מנת שיוכל להמשיך ולשוב לאהוב אותנו. כך גם לגבי התעלמות.

למעשה, רגש וחשיבה כה קשורים זה בזה, עד שלא ניתן להפרידם לחלוטין האחד מהשני. ניתן להסתכך עליהם כך, כבאים מתוך סובייקט כלשהו, מתוך ה"אני": חשיבה באה כדי לתכנן את הגשמתה של תוצאה מסויימת, ואילו רגש בא כדי לאשר האם תוצאה כזו אפשרית. שניהם נובעים, למעשה, מתוך רצון גולמי ובלתי-מרוסן, ומהווים את הרסן שלו, על מנת שיוגשם באופן האפקטיבי ביותר. לדוגמא, אם אני רוצה כסף, אז המחשבה על כסף תגיד לי: עליך לעבוד כמנהל סטארט-אפ, כשכיר, בבורסה וכו'. הרגש, לעומתו, יתעורר ברגע שתגיע הזדמנות עסקית, כמו ממודעה, או שנוצרת בשיחה, ויודיע לי: עליך להתמקד עכשיו במחשבות הקשורות להזדמנות. כך נוצרת מניפולציה נוספת למערכת, זאת משום שהרצון החופשי נכפף למציאות, הוא איננו חופשי באותה מידה שהיה קודם לכן. על מנת להגשימו, עולים רצונות הקשורים בהזדמנות מסויימת, רצונות הרלוונטיים לעכשיו. תוך כדי ההזדמנות העסקית, אחשוב על יצירת קשרים אישיים, על הוצאת חוש ההומור לפועל על כל ההנאה המשתמעת בכך, ואף על קשר רומנטי שעשוי לבוא בחשבון. כלומר, הרגש מסייע לנו להוציא את המיטב מהסיטואציה. ללא הרגש, הממקד את רצונותינו ומסנן את מה שלא רלוונטי, אך לא עד כדי הינעלות על רצון אחד ויחיד, היינו הופכים למכונות הגשמה סדרתיות: לא היינו מסוגלים לרצות דבר עד שלא השגנו את הדבר הקודם שרצינו להגשים.

משום שהרגש מאפשר לנו הגשמה ממוקדת-מציאות אך פתוחה ויצירתית של רצונות, הוא מהווה מערכת מקבילה למחשבה, שפועלת כמו שתי מכוניות הנוסעות בנתיבים מקבילים. מה הפלא איפוא, שדניאל גולמן בספרו "אינטליגנציה רגשית" מייחס את ההצלחה בחיים לאינטליגנציה רגשית דווקא, ולא לאינטליגנציה השכלית: אדם בעל אינטליגנציה רגשית נמוכה איננו פתוח להזדמנויות, בגלל שהוא נעול על מטרותיו מן העבר. חשיבתו ממקדת אותו במטרות שהוצבו לה זה מכבר, ואיננו מסוגל להשתחרר מהם, שאם יעשה זאת, רצונו החופשי יתפרץ כמו פיל בלתי-מרוסן לתודעתו ויפר את הריכוז במטרה ואת משימתיותו. כיצד יכול רצון חופשי להשיג מטרה כלשהי? אדם לא יכול לקפוץ לירח, גם לא לעוף לחלל. עליו לכל הפחות לבנות חללית קודם כל, ולהפנות את משאביו למטרה זו. מכאן שיש לכפוף את הרצון לחשיבה. אולם הכפפת רצון זו, תגרום לסינון כל הגירויים שאינם רלוונטיים למיקוד במטרה. ובדיוק כאן נכנס הרגש לתמונה, בתור מהלך ה"אכילה המרובה" במשחק הדמקה, המפיל שני פירות מן העץ באבן אחת (גרסה אכזרית ופופולרית של פתגם זה מדברת על שתי ציפורים באבן אחת).

אך מדוע, שואל הקורא בתמיהה, מכנה אתה מהלך זה של "אכילה מרובה" בשם רגש? האין רגש מדבר על תחושה? האין הוא מה שהופך אותנו לבני-אדם? האין הוא קושר אותנו למערכות יחסים? בקשר לתחושה, הרגש איננו תחושה. המכנה המשותף הבסיסי ביותר לכל הרגשות, אף שלא כל רגש העונה לכלל זה יחווה על ידינו כאנושי, הוא שילוב בין תפיסה ועוררות. שמחה ועצב הן דוגמאות, אבל דוגמא פשוטה יותר היא הגירוי המיני. בעת גירוי מיני, חווה הסובייקט את גופו של אדם אחר בין השאר כאובייקט מיני. על מנת למנוע בלבול, תפיסה זו של גוף המין השני כאובייקט מיני נשארת רדומה בעת רוב הפעילויות, ומתעוררת בעיקר בעת האקט המיני. ישנם סימנים מקובלים, כמו חשיפה של איברי הגוף, שפת גוף ושפה אירוטית המעוררות תפיסה זו. בייסוד מנגנון זה, עומד מנגנון ויסות חברתי: על מנת לדאוג להישרדות המין האנושי, יש להתרכז ביעילות בפעילויות שמטרתן קיומית, כמו עבודה, לימודים, צרכים חברתיים וכו', מה שדורש לשכוח את האפשרות של ראיית הזולת כאובייקט מיני. זאת כל שכן אנו זקוקים להתרכז במטרה מסוימת, ולשכוח גירויים נוספים שעלולים לסחוף אותנו אל הבטלה והדחיינות. אך חלק מהזמן, אנו מעוניינים לכרוך יחסים אירוטיים עם הזולת. ראייתו כאובייקט מיני מענג מעידה על יכולתו לשמש בתפקיד המענג במערכת היחסים. אם ברצוננו במערכת יחסים, אנו מסיטים את המיקוד מהעונג האישי שלנו לעונג של הזולת, ובודקים עם הזולת מגיב באותו האופן. כאשר איננו עושה זאת, אנו עוצרים ומנסים לרמוז על כך, כל שכן אחרת קיימת האפשרות של יחסים חד-צדדיים. חברה מתפקדת נבנית על יחסים הדדיים ולא חד-צדדיים. לסיכום, ראיית הזולת כאובייקט המענג את חושינו מתעוררת לעתים ונשארת רדומה בשארית הזמן.

בדוגמא זו, של היחסים האירוטיים, ניתן לראות כיצד הרגש האירוטי קושר אותנו ליחסים: ליתר דיוק, אנו קושרים את רצונותינו ומכפיפים אותם לאלו של הזולת. יש לציין איפוא, שהדבר אינו נעשה באופן ישיר, אלא תוך השגת רצונותינו האישיים והמורחבים כלפי החברה, מאותה מערכת היחסים.

למעשה, ללא רגש, ספק אם יכולנו לחוות יחסים, משום שהמחשבות היו סוחפות אותנו לעבודה בלתי-פוסקת, או לחלופין, להישרדות בלתי-פוסקת, או התענגות שלא נגמרת וכו'… מה שלא היה משאיר שום קשר לרצונותיו של הזולת.

לחלופין, תגובה אוטומטית לרצונותיו של הזולת הייתה משאירה אותנו תלותיים ומלאי חרדה: הדריכות המתמדת להגיב באותו האופן הייתה מותירה מחיר פיזיולוגי גופני ונפשי כבד, ולא משאירה מקום לרצון חופשי להתבטא במערכת יחסים, אלא רק לרצונות התלויים בחוויותינו מן העבר. כל אלו תוצרי הלוואי של מחשבה, ודפוסים כאלו של יחסים לא תקניים מופיעים רבות במערכות יחסים ברמות שונות של תפקוד.

כאמור, מערכת יחסים מתפקדת זקוקה לרצון חופשי שאיננו תלוי במאוויי העבר להיכנס, משני הסובייקטים כמובן, ואילו צריכה להיות היענות לרצונותיו זה של זה. כיצד הדבר אפשרי? הבה נבחן זאת.

כיצד הרצון החופשי הופך לאינטליגנטי מבחינה רגשית, ומסוגל לרצות, להניע, לעורר השראה ו/או רושם אישי בזולת? יש להניח שללא האינטליגנציה שמקורה במוח, היודעת לראות את הנולד וכך לחתור לתוצאה, הרצון החופשי הוא בסה"כ זריקת קובייה. גם אם אינו כזה, ומאמרים אחרים שלי מראים על קשר סיבתי בין הרצון החופשי לעתיד המשותף של סובייקטים, קרי סינכרוניזציה ע"י קארל יונג ("האם העתיד שלנו נקבע מראש?", בבלוג זה), לצורך העניין נדבר על זריקת קובייה, על דיסוציאציה ממטרות העבר, כלפי הגשמת דבר מה שייתן סיבה ומשמעות לחיים. המטרה איננה חשובה, היא צריכה להיות משהו שעוד לא הושג. רצון חופשי אקראי כזה, המתייחס לכל מטרה כבעל סיכוי שווה להיבחר, אמנם משיג את מטרתו עבור היותו חופשי, אך איננו ספונטני. זאת משום שאיננו פרקטי והינו עיוור לנסיבות. ראשית אין בו התמדה, ולצורך העניין אנו זקוקים למחשבה שתמקד אותנו במטרה לכפוף לה את רצוננו המתפרץ והקוטע. אלא שלמרות המחשבה, קיימת הסכנה שרצוננו ייכבל על ידה, ואילו דברים נוספים מתוך המרחב האינסופי של צורות הקיום לא יוכל להירצות, ומכאן לא יוגשם. לדוגמא, בחור מעוניין ביחסי מין עם בחורה. לבו משווע לקרבה ולידידות אמת, אך בגלל היותו ממוקד במטרה, הוא לא יחווה קרבה כי כל מעשיו מכוונים להשגת הבחורה ולהישארותה "שלו". חייו הפכו מהליכה מלאת חדווה בחלום שכל דבר בו ניתן להגשמה, לסיוט מלא לחץ בו איננו יכול להיות עצמו, בגלל הצורך המתמד להרשים את בת-זוגו. הדבר קורה גם בכיוון ההפוך: בחורה מנסה באופן אובססיבי "לתקן" את החבר שלה, רק משום שאיננו מתנהג לטעמה. עקב התמקדות יתר בחבר ולא בה, רצונה החופשי נכבל ע"י המחשבות שעולות מהנסיון לתקנו ולכפפו לטעמה, ואיננה חווה את עצמה בקשר. ביכולתה לחוות את עצמה באופן מלא ע"י התמסרות לתשוקותיה הספונטניות, ושחרור המחשבות בצד. כך מטרתן של המחשבות תוגשם, להבהיר את שאמרה נפשה לחבר, אבל באופן שמגשים אותה כיצור ספונטני, יצירתי ומלא חדווה, המוצא משמעות לחייו באופן דינמי וגמיש בהתאם לסיטואציה. כאמור הרבה מאנשי "העידן החדש" דוגלים בקבלה של האחר ושל המציאות, אך לא די בכך על מנת להשתחרר מן המחשבות, שהרי גם בהן ישנה קבלה: יש צורך במודעות שאנו בעלי רצון חופשי, ובהיותנו קיימים כמגשימי מטרה.

יכולתנו לסגל לעצמנו מטרות חדשות על מנת למלא חללים שנוצרו בעולם הפנימי שלנו, לקונות שנוצרו בגלל הפער בין מטרותינו ויכולותינו להגשימן, היא זו שעומדת כאחד העמודים לרגלי הצלחתנו בחיים. הצלחה במשימה דורשת התמקדות במטרה, הצלחה בחיים, לעומתה, חייבת לקחת בחשבון שלא המטרה חשובה, גם לא הנסיבות, אלא עצם נכונותנו לפעול למען מטרתנו. היא חייבת לקחת בחשבון שביכולתנו ואף מהווה הדבר צורך בסיסי להתנסות במגוון של מטרות שאינן תלויות זו בזו, ואף לא נובעות האחת מן השנייה, על מנת לתת תוקף להיותנו בעלי רצון חופשי. למעשה, אין אנו יכולים אפילו להימנע מכך, יותר משמים יכולים להימנע מלזרום לכיוון כוח המשיכה או אוויר להתפשט בחלל ריק. אנשים שמדווחים על חוסר הגשמה בחייהם אינם אלא אנשים שפיתחו עיוורון זמני לרגשותיהם ולמחשבותיהם, ואינם רואים כיצד לוכדים אלה אותם במעגל אינסופי שלא מאפשר לרצונות חדשים וספונטניים להתגשם.

בתוך כך, ניתן גם להבין אינטליגנציה רגשית מהי: זוהי אינטליגנציה שמעבר למילים, הנוכחת כל הזמן באיזור אותו מכנה פרויד "הסמוך למודע". איזור זה איננו מודע, ואיננו רואים את המתרחש בו. הדבר דומה למלך שאיננו מתבונן בשולחן העבודה של יועצו, אלא מחכה ממנו לחובת הדיווח. כאשר מגיע הדיווח, אומר היועץ: "עליך להפגין חמלה כלפי העם לאחר שגבית מהם מסים כבדים", או "עליך להפגין קשיחות על מנת לשמר את שלטון החוק, שהתערער לאחרונה". אינטליגנציה זו קושרת את מטרותינו לדפוס מסוים של עוררות. לדוגמא, בהגיענו לעבודה, אם אין אנו יודעים מה עלינו לעשות, דבר ראשון אנו הולכים להתייעץ עם הממונה עלינו. מי שאינו עושה זאת, חורג מתפקידו ועלול לגרום נזק או אי-יעילות לחברה. כאשר אנו מדברים עם הממונה, אנו מקשיבים להוראותיו בצייתנות. איננו מנסים למצוא פגמים באישיותו, מכיוון שבהיעדר אמון הדבר יגרום לנו לדחות את הוראותיו, ואת הצורך בו גם יחד. אנו בוחרים לתת אמון. לעומת זאת, כאשר אנו בוחנים פרסומת או איש מכירות המתדפק על דלתנו, נהיה מאוד חשדניים ותמיד נחשוד במניע רווחי כלשהו מצדו של המוכר. דפוסים כאלו קורים גם במשחקי חיזור, בפוליטיקה, במשחקי ילדים, בבית המשפט, ואפילו בין אנשי רוח ואמנים, המנסים לעשות רושם ידעני אך דעתני כדי להשפיע ולקנות להם אחיזה.

היעדר באינטליגנציה זו, ומיקוד יתר במטרה, מתבטא בין השאר בתופעה הקרויה בפסיכולוגיה חיובית "מחשבות שליליות": במקום לקשור את דפוסי העוררות להשגת מה שאנו רוצים, אנו משתמשים ביכולת התפיסה שלנו על מנת להריץ "תסריטי אימה": שאנו מפוטרים מעבודה, נושרים בעל כורחנו מלימודים יוקרתיים, ננטשים ע"י בן/בת-הזוג וכו'. חוסר היכולת להיפטר ממחזה טרגי זה המועלה בראשינו מייצג את חוסר ההבחנה אצלנו בין רגש למחשבה: במקום למצוא לנו מטרה חיובית הרלוונטית לאותו הרגע, ולהתמקד בה, אנו מתמקדים במטרה שאין בידנו דבר כדי להשיגה, עבור אותו הרגע בו היא נחשבת. עיתונאי המנסה להישאר בעבודתו, אם לא ירתום את רצונו החופשי על מנת להתבטא, עשוי לחשוב על "נוסחה מנצחת" להשארות בעבודתו. כתיבתו תראה כמו "נוסחה מנצחת" ולא כמו התבטאות עצמית של בן-אדם בעל רצון חופשי. כך גם אמנים, שלעתים קרובות אינם מבטאים דבר על הבמה מלבד טכניקת ביצוע; הם חושבים כיצד לזכות בפופולאריות ולהישאר מוזמנים לקונצרטים ולהופעות פומביות. מיקוד יתר זה שלהם מונע מהם מלראות את עיסוקם כהזדמנות לבטא את רצונם החופשי כבני-אדם, ולקחת על עצמם מטרות נוספות למענם ולמען החברה. גם לא די ביכולת "להיות עצמנו": עלינו להיות נוכחים להיות משהו שעוד לא היינו, משהו שחורג מדפוסי עברנו על מטרותיו השונות ובאופן התואם את העכשיו.

רק כאשר אנו נוכחים לראות בעכשיו הזדמנות לחדש את ה"צופן הגנטי" של אישיותנו, אנו באמת נוכחים, ובמילים אחרות, אנו עצמנו. כאשר אנו נכבלים והופכים למנגנון אוטומטי של פעולה ותגובה, אנו צל של עצמנו, כי כסובייקטים אנו מוגדרים כבעלי רצון חופשי. אם נתקע בכפיית-חזרה של דפוס הפעולה, או במילים אחרות נוותר על הנוכחות הספונטנית שלנו לטובת מיקוד-מטרה כלשהי, לא תיוותר לנו אפשרות לבטא את רצוננו החופשי, ומכאן שלא נהיה "עצמנו" – סובייקטים. נהפוך להיות אובייקטים צפויים, אוטומטים מורכבים. כולי תקווה שהרצון החופשי יגבר על טבע זה, ויביא אותנו להיות יעילים יותר לאו דווקא במילוי מטרותינו, אלא במילוי מטרתנו – להגשים את עצמנו כסובייקטים, כבעלי רצון חופשי, כבני-אדם.

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s