האם העתיד שלנו כבר נקבע מראש?

האם העתיד שלנו כבר נקבע מראש, או שמא אנו חיים לקראת עתיד בלתי ידוע?

תגובות שונות:

א.      כל מה שאנו עושים ידוע וסופו ניתן לדעת מראש.

ב.      אין לנו מספיק נתונים, אבל תיאורטית אם היו, היינו יכולים לנבא בצורה לוגית מה יהיה.

ג.       לא ניתן לדעת לחלוטין מה יהיה בעתיד, כי העתיד עוד לא היה.

ד.      גם אם עתידנו נקבע מראש, אין אנו יכולים לגשת למידע זה כבני-אדם.

שיטה א' נקראת שיטת השטיח, בעוד שיטה ג' נקראת שיטת הטוויה. השאר הינן ווריאציות שלהן, אלא שרובנו מסכימים שאנו נוטים לשגות בראיית הנולד ברמה זו או אחרת, ועם זאת, גם כשאנו יכולים לנבא, אנו זקוקים למידע רב מכפי שיש לנו כבני-אנוש.

מדוע כה קשה לנו לנבא את העתיד? מדוע אנו נוטים לטעות, וחלקנו נוטים לעשות רע? האם אלוהים יודע את זה מראש? האם אנו בובות עם טקסט ידוע מראש, כמו דמות תיאטרונית? הדבר מעניין, כי מאחורי הקלעים כל הדמויות חברות. כל העולם במה, וכל אנשיו שחקנים הם – ויליאם שייקספיר.

האמנם אלוהים בעצמו, בהיותו כל-יודע, לא יודע את מה שעומד להתרחש? הרי מה שנבחר בהיותנו בעלי רצון חופשי הוא חלק ממה שעומד להתרחש. אם אלוהים לא יכול לנבא, משום שבחירתנו בלתי-צפויה, הרי שאיננו כל יודע. אך ייתכן וברמה מסוימת הוא כן יודע, וכל "שטיח" הזמן כבר נפרש מראש. התשובה להכרעה בין שטית השטיח לטוויה מצוי בחוכמת הזן: "מיו" משמע שעדיף לא לשאול את השאלה הזו. באמת, אין זו פילוסופיה בגרוש או חוכמת רחוב, הרי ניתן להסתכל על אותה מציאות בשני דרכים: אם הזמן כבר נטווה מראש, ואם הוא נפרש לפנינו תוך כדי התהוותו. למעשה אין סתירה בין שתי המהויות, סתירה הנובעת אך ורק מהרגלנו לחיות את מה שקיים בזמן.

בהיותנו יצורים בני תמותה ובעלי גוף בעולם החומר, אנו חווים את הזמן בהתהוות. כמו שאיננו מסוגלים לראות סרט על כל רגעיו וזוויות הצילום בו זמנית, אלא רגע אחר רגע בלבד, אין אנו רגילים לתפוס זמן אחרת.

הדבר, עם זאת, איננו פוסל השפעות של העתיד להיות על ההווה. משמע שמה שאנו בוחרים עכשיו ייתכן ופועל על פי חוקיות סמויה ונשגבה מאיתנו, אך ורק כדי להוציא את פוטנציאל הקיום של הנשגב (ראה "מדוע הכול קיים?" בבלוג זה). נדמה לנו שאנו בוחרים באופן עצמאי, אלא שהיקום ביופיו הרב לא ייתן לנו לנהוג בטיפשות או בחוסר טעם מבלי ללמוד לקח, ובכך "לקלקלו". אין כיעורו של החטא בלי יופיו של העונש. על מנת שתהיה משמעות לבחירה העצמאית שלנו, זקוקים להתקיים לפחות שני תנאים:

א.      עלינו לשכוח מרצון טבעי את העובדה שאנו בובות ללא אינדיווידואליות כלשהי בבעלותינו, ולנהוג כאילו שאנו אדונים לחופש הבחירה ולגורלינו.

ב.      יש לנו חוסר מידע חלקי או מלא לגבי הכוחות העתידיים, או התוכנית של אלוהים שייתכן ומכתיבה את בחירתנו החופשית למראה בהווה.

לכאורה הדבר עושה אותנו בובות חסרות אינדיווידואליות, אולם יש לזכור שמטבענו אנו נוטים לאהוב ולהיות נאהבים. מכאן שלכל אחד מאיתנו ניתן להתייחס בשתי דרכים: אהבה ודרך אנוכית ואטומה שאיננה אהבה. הדבר אף שונה מאדם לאדם והינו אישי במהותו: גבר המקיים יחסי מין עם אשתו כשזו מסכימה עושה מעשה מקובל בחברה, ואילו אנס או אפילו מטריד מינית פועל בצורה אנוכית ואטומה. אנו גם מבדילים ברמות קיצוניות פחות בין יחס אינטליגנטי מבחינה רגשית, הנעים ופונה למאוויו של הזולת ומכבד אותם, ומוביל לשיתוף פעולה מוצלח, לבין מחסום, פער בלתי ניתן לגישור ומסכה שיוצרת חוצץ ומפריעה לתקשורת. מכאן שיש לנו אינדיווידואליות, וטבועה בנו דרך לתקשר ולהבין את האינדיווידואליות הזו. האינדיווידואליות הזו איננה היכולת לשלוט, אפילו לא ברצון החופשי. היא הדרך הייחודית של כל פרט ופרט לאהוב ולהיות נאהב, ולהגשים את עצמו כאידאה עצמאית בפני עצמה.

על כן, אלו הרודפים אחרי הכסף ואחרי נשים אומרים לעצמם: כאשר יהיה לי מליון דולר בבנק, אהיה מאושר. כאשר אמצא את נסיכת חלומותיי האחת והיחידה, אהיה מסופק מאהבה ולא ארצה לבגוד בה לעולם. אלא שעל פי האמור לעיל, אלו אינן אלא אשליות של בעלות עצמית: האינדיווידואליות שלנו בעתיד איננה בהכרח תוצאה של הרצון החופשי בהווה, ומכאן יש למקד את הנוכחות ברגע ההווה, כמו שאמר הבודהה: העבר הוא היסטוריה, העתיד הוא תעלומה, ואילו אלא כאן ועכשיו ניתן לאהוב. שני החלקים הראשונים (העבר והעתיד) נכונים גם לגבי האינדיווידואליות שלנו, וצריכים לסייע לנו להשתחרר מעברנו, מטראומות שחווינו בגלל חולשה ובגלל אי-הבנה, ולשחרר את ההיאחזות בצדק האישי לטובת אחריות מלאה בהווה על מה שהיה, אחריות הכוללת את העבר מהמבט המפוכח.

דבר נוסף אומר הבודהה: ההיאחזות באני היא מקור לסבל. למה הכוונה? האם עלינו לוותר על תחושת העצמיות היקרה לנו כל כך? האם עלינו להפוך אדישים ונטולי יחס אישי? כפי שנאמר, העצמיות שלנו איננה בשליטתנו, אלא שיש לנו מרחב בחירה. מרחב זה הינו חופשי לגמרי, ואם זאת, מתוך תחושה אישית, איננו בוחרים באופן אקראי וחסר משמעות. אנו מייצרים משמעות ופועלים ביחס אליה. אלא שהבודהה אומר: הכיוון הכללי של חיינו הוא אל האושר. ומהו האושר? לזאת ניתן להגיע על ידי תהליך האלימינציה. המשפט "היש ישננו והאין אינו" גורס כי ישויות קיימות במשולב בצפיפות אינסופית מבלי לגרוע מהקיום האידאי זו של זו. כלומר, במלים אישיות יותר, העולם שלי מורכב מתת-עולמות, מרביתם אינם נושקים זה לזה. עולם המוזיקה, ועולם האהבה, עולם הפילוסופיה והשירה, העבודה, הנקיון ושאר חובות אזרחיות, מקום בחברה ואדם בעל זהות אינטימית עם ידידים. אוהב האנושות ומחבב אנשים. על ידי עקרון האיזון, אוכל להוסיף תחביבים בשארית כוחי לאחר שכיליתי אותו בעבודה, אוכל למצוא זמן לעצמי בנוסף לפגישה הקבועה עם אהובתי, אוכל להוסיף הליכה סתמית לרכוש קישוטים ודברי שטות נוספים מבלי לגרוע מעיסוקים רציניים יותר כמו עבודה, לימודים, שירות לאחרים וכתיבת בלוג זה. ללא חופש זה, חיי יהיו פחות מאושרים, וארגיש כבול משהו. הדבר מהדהד כאינדיווידואליות האישית שלי, אלא שאישיות אחרת, עבורה פעילות אישית כפי שתיארתי נראית כבזבוז זמן ובגידה במחויבות רחמנא ליצלן, אף היא בחרה להוסיף לעולמה את המסירות הבלתי-מעורערת והדבקות בעקרון כלשהו, תוך הענקת קיום לוויתור על כל מכשול אישי בדרך להשגת התוצאה. אלמלא האושר שקיים בדבקות קונסטרוקטיבית כזו, סביר להניח שחיינו לא היו מתקדמים, והיינו נשארים פאונים המתפקדים בצורה מונוטונית וקבועה למדי. גם כוחה של האהבה היה פוחת בהרבה. ואם זאת, ללא תחושת האושר, נראה שלא היה איכפת לנו מכך, משום שאז לא היינו מייצרים משמעות בחיינו.

עם האינדיווידואליות שלנו מתפקדת אך ורק בהווה, וחלשה מכדי להבטיח אפילו את עתידה עצמה ברוב המקרים, הרי שאלמלא האושר היה פונקציה של עקרון "היש ישנו והאין איננו" הקונסטרוקטיבי, המעניק אפשרות לתוכן הספונטני להתגשם, הרי שהיה מהווה מכשול לעקרון זה. משום שזהו עקרון בסיסי ולא פולשני, עלינו ליטול ולהיפטר מכל פחדינו הקשורים באושר, וכל הסתייגות ממנו, ועם זאת, להבין שכאשר ישנה התנגשות, נוצרת הזדמנות לאושר חדש שעוד לא ידענו עד כה, אושר בו ניתן ליהנות משני העולמות: בין אם מדובר בבניית עולם אינטימי לצד התפקוד הרשמי, רגע של הנאה חולפת ש"מגיע" לנו בצד מילוי חובותינו, תחום חדש של עניין או מחקר, ואפילו "ברוך שפטרנו מעונשו של זה". האהבה והחיים עצמם כרוכים על פי רוב בהתמודדות עם רגשות לא נעימים, אלא שברגשות אלו ובסיטואציות אותם החיים זורקים לעברנו ניתן למצוא חוסן פנימי, או תבנית של מתח ופתרון: "חיכיתי, חיכיתי, חשבתי שהוא נעלם ובסוף מצאתי אותו" בה אנו מוצאים אושר. כך אנו משחררים את האושר ממאמץ אישי ותלות לדבוק בו בדרך מסוימת: אז הוא נהיה אושר אמיתי, טהור ולא רק צל של זה האמיתי. אז עם איננו עשירים אנו אומרים תודה שאנו לומדים להסתפק במה שיש, וגם חופשיים מדאגות הקשורות בנכסים. או אז אנו מעריכים את היופי של אנשים הרחוקים זה מזה ברוחם, שקרבה משפחתית, חברתית או מקצועית אילצה לקרבם יחדיו. אז אנו לומדים להעריך ש"אמא יש רק אחת", כמו במשל ”הברווזון המכוער".

אותו אני בו אנו דבקים לשמר את צורתו, לכאורה כדי למצוא סדר בעולם שנדמה כאוטי למתבונן הלא-מיומן, משפיע על הדרך בה אנו נוטים להחליט החלטות, ומעכב קדמה בחיינו, כמו גם את האושר הרחב יותר, זה אותו אנו מגלים למרות הנסיבות, ושבמהותו איננו תלוי בהם כלל, אדרבא, הוא ניזון מהם, כמעט כמו חור שחור… מי מכם שלמד אסטרונומיה יבין את המטאפורה, כמו הים שכל הנהרות זורמים אליו, והוא נשאר באיזון ואיננו עולה על גדותיו. משום שצפיפות היש אינסופית, כך גם צפיפות האושר בחיינו מקסימלית, וכדי להגיע לצפיפות זו עלינו לשחרר את התפיסות המוטעות של "אני" ו"שלי", אותן פיתחנו כדי לקבע את מעט האושר שהווייתנו המוגבלת מסוגלת לתפוס. כך וויתרנו על חוסן פנימי שאיננו מתערער בשום סיטואציה ועל אושר הולך וגדל.

אין מדובר בכליון של האני אלא להיפך: בחיזוקו והעשרתו על ידי הערכה ושמחה פנימית בכל מה שהחיים מזמנים לנו, החיים כצרור אקזיסטנציאלי של פנימיות ומפגשים ייחודיים בין האישיות הייחודיות של כל אחד מאיתנו. המושג פוסל מראש כל תיאוריה צינית אודות אנשים "מקובעים" בתפיסתם אשר שום ייחודיות לא תצא מהם: זהו שלב זמני בהווייתם עליו יגברו בעתיד, הבוחן ומעניק חוסן פנימי ייחודי, שבמידה מסוימת מתאים לכולנו: האם נוכל לברוא את עצמנו מחדש (עבור אותו הרגע כמובן) ולשחרר את העול שדרך הווייתנו הקבועה והצרה יצרה? האם נוכל לברוא אמפתיה למרות המרוכזות העצמית והחרדה האובססיבית לגורלנו ולאושרנו? האם נוכל ליצור פתיחות למרות הביישנות והרתיעה הרציונלית הכפייתית לכאורה מפני כללי מוסר? האם נוכל להיות פתוחים למה שאפשרי למרות אינסוף תסריטי אימה שליליים המתארים בפרוטרוט את היקר שנלקח מאיתנו? האתגר רק הולך וגובר, ומחוק הצפיפות של היש ועצמאות הנפש מהגוף, שתוארו בפוסטים קודמים, ניתן לומר שזהו מצב זמני המדגיש את ההתפתחות והצמיחה האישית ואף את ההנאה מהן.

על כן אין כיעור קיים אלא על מנת להדגיש את היופי באמצעות גיוון, ואין כאב שלא על מנת לפתח חוסן, פיכחון ושמחה בלתי-תלויה. אפילו "רשע וטוב לו" מיועד לשמור את הרשע במצב בו יוכל לקבל אהבה, וכך להשיב אהבה ולהיטהר מאיוולתו. ולסיכום ניתן לומר שהפגם או חוסר השלמות בעולם מצוי בתפיסתנו המוגבלת בלבד, ושאפילו הוא מהווה גורם מקדם עקיף לצמיחה שלנו.

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s