דקארט אלוהים והאינסוף

לאחר שדקארט כרת את עץ הידע הקיים, בטוענו בדומה למחברי האופנישדות שמה שאנחנו יודעים הוא בעצם שגוי, הוא נשאר עם "אני חושב משמע אני קיים". למעשה, הוא נשאר עם יותר מכך, משום שאחרת, הוא היה נשאר ב"אני חושב משמע אני קיים". כמו כולנו, הוא רצה לחיות חיים מלאים ומספקים, אלא שכל דבר היה מוטל בספק – האם אלו חיים כלל? אינני יכול להסתיר את העובדה שזה נשמע טיפשי לחלוטין, אלמלא קראתי את השלב הבא – במוחו של דקארט נטבע מושג האלוהים, מושג אינסופי, שלא היה יכול להיטבע, אלא בידי האלוהים. מכאן סלולה הדרך לידיעת האלוהים, כמו בספרי "קוהלת" ו"איוב", כדבר אשר יכול למלא את הנפש ואת הצמאון לידע, חיים, וקיום קוהרנטי חף מספק.
הרי היינו יכולים להיעצר שלב אחד קודם, ולהטיל בכך ספק – בוא ניצור לנו משמעות, כמו למשל באהבה, בנתינה, בתרומה לחברה, בנסיון להבין מתימטית את העולם, או אף את מניעיהם של אנשים וכו' וכו'. כך היינו ממלאים את הריק ומרווים את צמאוננו, כך שנוכל לנשום לרווחה. אלא שהפתרון של דקארט, נשמע מופרך מכולם. כמה הוכחה כבר יש לנו לקיום האל? הרי על פי פסקל, זה האחרון מוכן להציע לא יותר מהימור – אם אלוהים קיים, הרי שנזכה במלכות שמיים וגן עדן אם נאמין בו, ונשרף באש הגיהינום אם לא. ואם איננו קיים, הרי שההפסד שולי – שהרי נלמד את "ואהבת לרעך כמוך", ואפילו סגידה לדמות מטאפורית של האל כלפי העולם יכולה להועיל. שוב, אין זה יותר מהימור. בהקשר של דקארט, פסקל משבח את יתרונם של אלה אשר "נולדו עם אמונה בליבם". עוד קלף בידי ההוכחה לכאורה לקיומו של האל. אלא שהוכחות כאלו הוכחשו והופרכו ולא נמצאו עקביים מבחינה לוגית.
העמדה של דקארט לגבי כריתת העץ הקיים מחייבת – שהרי אדם שחי על פי החושים כאמת המוחלטת בו, עתיד להתפכח מהאשליה שהם תמיד אומרים את האמת. אלא שאנו מרגישים דחף לחיות, וזקוקים לוודאות כמו אוויר לנשימה – זאת תוכלו לחוות באופן מעשי אם תטילו ספק בהכל, כמו דקארט. "נו, אז מה עושים עכשיו?" אנו מעדיפים את החיים על פני המוות, ועל כן אנו נושמים, אוכלים, ישנים, עובדים, מזדווגים, תורמים לחברה ומפתחים ידע. כל דבר שמקדם משמעות בחיינו ממלאת את הריק המדברי השומם שבליבנו, ועל כן אנו אסירי תודה. ברוב אסירות תודה, אנו נקשרים, וכאסטרטגיה על מנת להיות מאושרים, אנו מתנגדים לכל שינוי פילוסופי בהשקפת העולם שלנו, שהרי אנו מאושרים עם המשמעות שמצאנו – אנו חיים ונושמים לרווחה סוף סוף. אלא שעליכם לשים לב – משמעות זו איננה ממלאת את ליבנו לחלוטין. קודם לכן, חלמנו שהחיים הם אושר. חלום זה מלווה אותנו מאז הילדות. עכשיו, כשמצאנו משמעות, אנו כמו אדם על פי תהום, שאוחז בידיו בשפת התהום ומסרב להרפות. משום שנפילתנו נבלמה, נפילה שהייתה מובילה אותנו למוות בטוח, אנו אסירי תודה. אלא שאיננו חושבים לרגע, לעשות את הצעד הנוסף ולהיות חופשיים – להרפות את האחיזה הנוקשה והמתישה שלנו בשפת התהום. לא אין הכוונה לצניחה חופשית אל תוך התהום – פשוט להתרומם על פני השטח ולהיזהר שלא ליפול שוב, כל עוד אנחנו על פני האדמה.
צעד זה של התרוממות מעל שפת התהום לתוך השטח הפתוח רחב-הידיים נדמה כשאנן ומסוכן – וכרוך בהכללה של המשמעות שצברנו עד כה. עלינו להזדהות רגשית עם אמירתו של פסקל – לכולנו יש חלל בלב בצורת אלוהים. מהו האלוהים הזה – כמו בניית עזר בגיאומטריה, ניתן לו רק תכונה אחת – זה אשר ימלא את חלל ליבנו. חלל ליבנו איננו מלא – אנו עסוקים יותר מדי בהיאחזות בפירות הידע והמודעות העצמית שכבר צברנו. עלינו להבין שחלום חיינו לחופש, אושר ומשמעות נצחית איננו מסוכן – ובדרך אליו אין לנו מה להפסיד. זאת משום שגם כך אין אנו מרוצים עד תום, ואילו החתירה בדרכנו החדשה למחוז חפצנו תמלא את לבנו בהרפתקה שאין שניה לה ואין דומה לה.
ראשית, עלינו להבין שהמשמעות בחיינו היא דומה בין אנשים רבים, ועם זאת שונה מאדם לאדם. תוך שאנו מטאטאים הנחות מיותרות, כמו נחיצותם של רווח חומרי, חברה אינטימית, תרומה לחברה מעבר לאנשים אותם אנו אוהבים וכו' כדי למצוא משמעות בחיים – אנו יכולים למצוא מכנה משותף אובייקטיבי, כלומר האובייקטיבי שבסובייקטיבי – בתהליך מציאת המשמעות אנו שואפים להגיע לדבר שלא היה בהשגתנו קודם לכן, אחרת נרגיש שלא עשינו כלום ובזבזנו את זמננו לריק.
אנשים חותרים להשיג כסף, מעבר למה שיש להם, נכסים, נוחות, כבוד, בן-זוג אטרקטיבי יותר ועוד ועוד. אך מנסיון אנו רואים שאנשים כאלו אינם נהיים מאושרים – ברגע שהם משיגים את חפצם הם כבר מרגישים שעליהם למלא את הריקנות בעוד. ניטשה אומר שעלינו להצטער על דברים שעשינו ולא על דברים שלא עשינו, כי הצער האחרון אינסופי. בדומה, ניתן לומר שעדיף להצטער על מה שהתאמצנו והשגנו, מאשר על מה שעוד לא השגנו, שוב משום שזה אינסופי. ומדוע שנצטער על מה שהתאמצנו והשגנו? פשוט משום שהיינו יכולים להשיג יותר. אין זה וודאי שהיינו יכולים להשיג יותר, שהרי מהלך החיים איננו צפוי, ואמונותינו אינן אלא תוצר של הגירויים שעברנו בחיים. אך עם זאת, אנו האויבים הגדולים ביותר של עצמנו בהשגת מטרותינו. שנשיג מטרה כלשהי – זה וודאי. אלו שאינם משיגים דבר ממטרותיהם משיגים את עצמם כקורבן של הנסיבות ושל אי-ההבנה. או שהם פשוט משיגים בעקיפין ובחסד את מה שרצו מלכתחילה – להיות נאהבים, או פשוט חלק מהחברה האנושית ומכאן ראויים לאיזשהו יחס ערכי. לסיכום, משמעות בחיים נוצרת כאשר אנו חווים תהליך – ישנו פער בין הרצוי למצוי, ואז, תוך כדי התגברות על המכשולים הוודאיים, תוצר של גישה שגויה אשר מראותנו את אחרים נכשלים אנו מבינים שניתן לאמץ בנקל, אנו מגלים את פנימיותה של האמת.
המתמטיקה מהווה משל לפנימיותה של האמת – העובדה ששתיים ועוד שניים הם ארבע, ולא חמש, היא תוצר של האמת. העובדה ששני מספרים ראשוניים עוקבים אך ורק בהתחלה (2 ו-3) אף היא תוצר כזה. אלא שהנחנו הרבה הנחות שרירותיות (אקסיומות) כדי להגיע למסקנות אלו. דוגמא היא גיאומטריה אוקלידית, שמניחה את אקסיומת המקבילים. משפטיה הפנימיים של גיאומטריה לא-אוקלידית, כמו למשל זו ההיפרבולית, נותנים תוצאה שונה לגמרי ואמת שונה. אנו רואים זאת בשיח עם אנשים שמאמינים באמונות שונות על בסיס הנחות שונות זו מזו. אילו הנחות, איפוא, עלינו לאמץ ומאילו עלינו להימנע, על מנת למלא את ליבנו? העובדה שהלב כמה לצורתו הפנימית של האל אינה אומרת שמדובר בכל הנחה אפשרית שניתן להניח, שהרי באלו יהיו סתירות. אפילו כך או אחרת, ניתן לבצע הכללות. עד כה, ביצענו הכללה של המשותף למשמעות באשר היא. זאת עשינו, בזוכרכם, על מנת למצוא חופש ולהתרומם מעל שפת התהום. כלומר, הכללה תעניק לנו חופש. האם הכללה מעניקה חופש? הצורך למצוא הכללות לוגיות לגבי כל ההנחות המתימטיות שנאמרו עד כה לא תביא לי חופש, היא תביא כאב ראש ודאגה אינסופית. מה כן יביא חופש? הראש שלנו יודע את כל מה שאנו יודעים במונחים של פעולה ותוצאה. כאשר הוא הופך למרחב סגור, כמות החוויות מצטמצמת. והרי זה מה שליבנו חפץ – לחוות. להישאר ב"אני חושב משמע אני קיים" פירושו להימנע מלחוות. אין זאת ביכולתנו להימנע מלחוות. משמעות היא הפרי, אלא שהפעולה, כלומר פיתוח זווית ראייה מסוימת מתוך אותה השקפת עולם מתאימה, כובלת אותנו, ומונעת מאיתנו חוויות נוספות. מכאן, אין אנו מסופקים.
האם הדבר אומר שאנו זקוקים לכל זווית ראיה? התשובה היא לא, וזאת משום שחוויה מסוימת בעלת משמעות, בניגוד לחוויה סתמית, מערבת גרעין של אמת בעלת אופי כמו-מתימטי בתוכה, שהינה פועל יוצא של קבלת חוקי הטבע. ניתן לחוות את אותה אמת מזוויות ראיה שונות. על כן, עלינו לדבוק בזווית הראיה כל עוד היא משרתת אותנו, ורק באמצעות ידע של פעולה והתגובה, להשתחרר ממנה. זאת משום ששינוי מלאכותי של זווית ראיה יגרום לאובדן זמן ואנרגיה.

האם כמות החוויות הדרושות לנו כדי להיות מסופקים היא סופית? הדבר נכון רק אם מניחים שכמות המהויות המאופיינות בתכונות בלתי-נפרדות (דהרמה) הינה סופית. ההנחה הפשוטה היא שמשום שמשמעות סופית לא סיפקה אותנו, אנו נוטים לחבוק עולם אינסופי. עם זאת, לכולנו היו רגעי סיפוק בחיים, ומכאן שלמרות שנשמתנו כמהה לאינסוף ולנצחי, אנו מסוגלים לחוות שלמות סופית של רגע מסויים, הלקוח מתוך מרחב אינסופי.
השלמות הזו היא אף אינדיווידואלית, משום שאנו נוטים לאזן אחד את השני – מרגע שהתמחיתי במוזיקה, אחי, שגם הוא אימץ אותה כתחביב, הלך והתמחה בציור. וקיימות עוד דוגמאות רבות. מכאן שאנו יכולים לדבוק בזווית הראיה האינדיווידואלית שלנו, ובכל זאת לחבוק מרחב פתוח שיאפשר לנו לחוות כמה שיותר. עקרון ההסתברות שומר על היחודיות שלנו, ובו בזמן מייצר נקודות השקה סביבם אנו יכולים לשתף ולתקשר.
הנטייה הזו, לחבוק את האינסוף, יכולה כאן ועכשיו לייצר עוד רווח סופי בכל רגע ורגע – על ידי הסרת מכשולים דה-קונסטרוקטיביים שימנעו מחוויות נוספות להחוות ולהיות מובנות. חוויה זו מעניקה סיפוק שאיננו קשור בהישרדות גופנית, אותה מדגישות תורות אבולוציוניות השמות את כל מגוון החיים על רגל הברירה הטבעית אותה הגה דרווין. כאן ועכשיו אני יכול למצוא זווית הראייה הייחודית של האנשים אותם אני אוהב, ולנסות לרצותם, או לתרום לפיתוחם, אפילו זה בעקבות זה. הניסיון הנ"ל בא במגוון אפשרויות אינסופי: ממתן עזרה סימבולית, רק כדי לומר שאני תומך גופנית, או רגשית, דרך תשומת לב ממוקדת בחוזקות של אדם ספציפי ועד מתן הזדמנות לאחר לתת את מיטבו. רק גירדתי את קצה הקרחון במשפט זה. לחלק מהיחסי האהבה ניתן לתת הסבר אבולוציוני, כמו למשל התמקדות בחוזקות הפרט ושיתוף פעולה, שהרי כך הדבר מסייע לחבר לשרוד יותר מאשר לאוסף פרטים מנותקים. אך סוגי יחסים אחרים, כמו למשל לשים את פעולות האחר באופן גרוטסקי ומקברי לצחוק, או לגנות את פעולותיו על דרך סגי נהור (אתה? הולך לבלות? איזה פושע!) אך ורק כדי ליצור קונטרסט שיביא אותנו להערכת והדגשת החיובי במקרה בו הוא בולט בהיעדרו, משכנעים אותי בחוזקה שאנו איננו גופים המונעים מדחף הגנים להתרבות אלא נפשות השואפות למלא את עולמנו בתוכן פנימי וחיצוני רב ככל היש. הקורא, עם זאת, מורשה למצוא הסברים כאוות נפשו, וככל שירבה להטיל ספק ולחשוב, כך יתמלא עולמו הפנימי. רצוי שמחשבותיו ייווצרו בחלל טהור וחופשי מדעות המסתמכות על הכללה. כך יוכל לחוות הגעה למקום חדש מהמקום שבא ממנו בדעתו, ולחוות אושר, אפילו לרגע, אלא שאיננו בא ממקום של התמקדות מצומצמת.
כגופים השואפים להישרדות והפצה עצמית גנטית, כל ניסיון לחבוק את האינסוף פירושו הסחת דעת מהקונקרטי, ולכן קלושים הסיכויים שיתפתחו באופן אבולוציוני על דרך הברירה הטבעית, שאיננה סולחת אפילו על תופעות לוואי הסוטות מהמשמעות ההישרדותית של התכונות העולות ממנה, כמו עקשנות להכניס את האצבע לאש. רובנו, בין אם נכוונו ובין אם לא, מתרחקים "כמו מאש" מדברים המסכנים את גופנו, וזאת למרות הסקרנות, שעוזרת במקרים אחרים. אך נראה שלמלא את הנפש, דבר זה איננו מרחיק אותנו, ובמקום לברוח מהאש אנו מתרוממים לגבהים ושוכחים את מהותנו המוגבלת, כרוח הקשורה בחומר, ומתעלים אקסטטית לגבהים אותם ניתן לחוות אך ורק דרך מתמטיקה ולוגיקה טהורים, נקיים מהשלכותיהם של חוקי מדעי הטבע על סעיפיהם הנפרדים למראית. עדויות לכך ניתן למצוא אצל אפלטון, שטען כי הנפש שייכת לעולם האידאות, עולם אחר המתגשם בתווך חומרי ומתבטא דרך גופים. כמו כן גם אצל הרבי החיי בספרו "חובות הלבבות" טוען המחבר שהשכל נוכרי לעולם הגופים, מה שמעיד לפחות על כך שיש משהו בנפש היוצא בשוויון נפש להישרדות והתרבות הגנים. עוד טוען הוא שהתורה הוא עולם השכל העליון, שכל נקי ולא פגום, כלומר כפי שאני רואה זאת, מרחב פתוח חופשי מהתניות שמטרתם להוכיח את צדקת בעלן למראית עין. מעניין עוד לומר שאחד הנושאים בהם דן הספר הוא הצורך לקבל את מצוות התורה לא מכוחו של הרגל, כלומר היאחזות בשפת התהום, שהיא עונשו של החוטא, אלא ממקום של חופש – אני מוסיף – הגיון הלב (בצירה, כמו בתהלים "והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי") משתכנע, קצת כמו במשנת החינוך של רוסו, בה יש לשכנע ולא רק לכפות את החוק בכוח כמו אצל הובס, במקומה של הנפש, בעקביות הרצון לחיות, כלומר למלא את העצמי ואת פעולותיו בתוכן משמעותי, שהרי מי שלא עושה זאת, על פי המחבר (רבי בחיי) חי כדי למות – אני מפרש זאת כך שגם אבן איננה פועלת באופן משמעותי, אולם כן נופלת, מתפרקת לרסיסים ושוברת חפצים אחרים. מכאן שמסר מאמר זה מקביל לתוכנו של ספר "חובות הלבבות" בהלכה.
כדי להשלים את המעגל, הבה נחזור לטיעונו של דקארט בדבר קיום האלוהים, ונתמקד בדבר האחד שכן וודאי, לבד מקיום האל (מבלי להניח זה האחרון): אנו שואפים למלא את חיינו בתוכן שהוא בעל משמעות בעינינו. משמעות זאת יכולה לנבוע אף מתוכן אינסופי, ואיננה מוגבלת לעולם החומר והגוף. יש כאן חוק טבע, ולחוק זה, על פי מסורת המדע, צריכה להיות סיבה, במיוחד עם הנפש, בה אנו מתבוננים, היא תוצר לוואי של אינטראקציה בין חומרים. סיבה זו, היא עדיין אתגר למדע בן זמננו, וזאת משום ההפרדה בין תחום הרוח והמטפיזיקה לבין פיזיקה תיאורטית שעדיין קיים בעולם האקדמי. אך רוח הבין-תחומיות החדשה והרעננה עשויה לשפוך אור נוסף בסוגיה זו, החשובה כל כך לנו ולאנושות בכללה. אם יש בורא אינטליגנטי, מאמר זה קטון מלהכריע, אלא שהסבר אלטרנטיבי מלא ייתכן ואיננו קיים, שיסביר את טבענו באופן מספק.
ייתכן וכמו שטוען פסקל, עלינו להמר, אך על פי התער של אוקהם, עלינו להעדיף את ההסבר הפשוט יותר, זה שמניח כמה שפחות הנחות כדי לבססו.
ובין אם נולדתם עם אמונה בלבכם או לא, תוכלו למצוא עניין במאמר זה.

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על דקארט אלוהים והאינסוף

  1. דגן הגיב:

    כל המהלך הזה של דקארט בסוף הגיונות, הבריחה חזרה אל חיק האל כדי שיציל אותו מהמסקנה הלא נעימה של "אני חושב משמע אני קיים" – "רק אני חושב – רק אני קיים", נראה קצת מאולץ.

    • eladst הגיב:

      רובנו לא חשבנו על זה, אבל האם באמת אנחנו קיימים לבד בעולם? או שהעולם מלא בישויות כמונו, שנוכל לנהל איתם יחסים? האם ניתן להוכיח את זה אמפירית? הדתות השונות מלאות בסיפורי בריאה שונים כיצד התהוו ישויות נפרדות בעלות רצון חופשי. על כל פנים, ההגיון שלנו אומר שלכל דבר יש סיבה. מכאן שצריכה להיות סיבה לריבוי הדומם, הצומח והחי שאנו רואים בעולם התופעות שלנו. למעט אלוהים, בתקופתו של דקארט לא נמצא הסבר אחר לריבוי ישויות החיים, בהנחה והן עשויות נפש וגוף, שהרי דקארט היה דואליסט. האמת שגם בימינו לא נמצא הסבר כזה, וההסבר המקובל על הקהילה המדעית מניח שאנו עשויים חומר בלבד, ואנו תוצאה בלתי נמנעת של מפץ גדול. אבל מדענים נזהרים מאוד שלא לגעת ב- "Ghost in the machine", הרוח החיה בתוך מכונת הגוף, כי מאז דקארט לא התקדמנו הרבה בהבנתה, וכל השערה נוספת נשמעת מופרכת יותר מקודמתה. הסברים כמו "מרכבות האלים" של דניקן לא נותנים הסבר מלא, כי מי יצר את האלים, או החוצנים שבראו אותנו? מדוע הם נוצרו? האם זו סתם שמועה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s