המוזיקה של באך בנפש וברוח

אתחיל בציטוט אמרה ידועה של המלחין והמנצח ליאונרד ברנשטיין: "רבים מכם מוצאים את באך משעמם. בכל זאת, מדובר במלחין שנחשב מעל כל המלחינים האחרים וזוכה לכבוד רב מאת כל מלחין." ציטוט נוסף משעשע מאת ברהמס יצא מפיו כאשר בחברתו במסעדה או בפונדק ידיד הפתיעו לשמח ליבו באמצעות יין שכינה "הברהמס של היינות", על תקן "הרולס רויס של המזגנים". אלא שברהמס, העדיף לשמור על שפלות-רוח וענה: "זרוק את זה לפח. אני רוצה רק את הבאך של היינות". אמשיך עם ליאונרד ברנשטיין: "באך פותר תשבץ בשני מימדים בו הכל משתלב באופן מושלם". בסדר, תגידו, אך כאשר אני מאזין לבאך אני שומע מישמש מונוטוני של קולות מקושטים משתפכים, ולא את הסודוקו שבפנים. ובכלל, אני רוצה מוזיקה טובה. אם חפצה רוחי בשעשוע מתמטי כזה, אפתח את אחד המדורים האחרונים בעיתון.

נימוק מתקבל על הדעת, לכל הדעות. יש להוסיף לכך את המשפט הבא מפי בנו של באך, ק.פ.ע: "המנגינות של אבא בינוניות לכל היותר ולעולם אינן יפות". מדוע, אם כן, מדובר בגאון מוזיקלי, גדול המלחינים, כאשר אפילו מנגינה יפה ומכשפת בפני עצמה אחת לא יצאה תחת ידו? נשוב לכך מאוחר יותר.

בחזרה לתשבץ, ועתה לפרטי פרטים: המנגינות שלך באך אינן כולן שובות לב באופן מידי, אלא שהן נעימות לאוזן. על פי "פרלוד ופוגת נמלים" (בתרגום חופשי) מתוך הספר "גדל אשר באך" של דאגלס הופשטדטר (Dougles R. Hofstadter) לפוגות תכונה משותפת לציורים של אשר: ניתן לשמוע אותן וליהנות מהן בשני אופנים, אך לא בו זמנית, עקב מגבלות התפיסה, שכן הפוגות של באך, המהוות פסגה אומנותית ביצירתו, עשויות מקולות רבים המנוגנים או מושרים בו זמנית. מכל קול ניתן ליהנות בפני עצמו, שכן הוא מוזיקלי, מלודי ומאוזן, ומהווה את המימד האופקי. המימד האנכי, מאידך, מורכב מהשילוב הכמו אקורדי בין הקולות, ומושתת על טיפול נכון בדיסוננס, על פי כללי תורת ההרמוניה, ענף בתיאוריה המוזיקלית, ומאיזון בו התפקיד של כל שווה בתרומתו, ואף קול איננו מופלה לטובה או לרעה בעת תפקודו כסולן, המקביל ל"גיבור" ספרותי, או כמלווה, או דמות ביניים, כמו משחק כדורגל בו כל שחקן מחליף תפקידים כשוער, חלוץ, קשר וכדו' כך שהוא מלווה זמן שווה לשאר השחקנים בכל תפקיד.

כאשר מקשיבים ועוקבים אחר קול בודד, אזי "מרוב עצים לא רואים את היער", וכאשר רוצים לתפוס את הרושם שהתמונה הכוללת יוצרת, אז מאבדים את הקול הבודד. האין מעורר הדבר צער כלשהו? ללא צער זה לא ניתן ליהנות מן השלמות והחוויה הרוחנית שהיא מעניקה. שהרי להסתכל על העולם מעיניים חדשות מוליד הדבר עולם חדש. שתי נקודות מבט קיימות, וכל אחת יוצרת עולם ומלואו. הדבר מזכיר את הפתיחה של האישופנישד, "מלך האופנישדות", הכתבים הרוחניים של הודו: "כל מה שנובע מן האל הוא מלא ומושלם, ובנוי באופן מושלם. כך גם כל הנובע ממנו, ואף שהוא מורכב מיחידות רבות מלאות בפני עצמן, השלם נשאר מאוזן". כלומר, האל מתגלה בכמה רמות, או יחידות, כל אחת מהווה שלמות בפני עצמה, אלא שגם יחידות אלו יוצרות מבנה שלם ומאוזן. וכל זאת משתקף בפוגה במבנה הקולות תוך הקפדה על עקרונות אסטטיים שניתן לחוותן באמצעות החושים, הרגשות והשכל הרציונאלי. מיותר לציין שבאך היה אדם מאמין שהקדיש את כל פרי מפעלו העצום (כעשרות כרכים עבי-כרס על פי חברת באך, "באך גזלשאפט", שאספה את יצירותיו כמאה שנים לאחר מותו) לאל.

עכשיו לגבי יופיה ונשגבותה של המוזיקה – מנגינה עולה מציינת שמחה ומנגינה יורדת עצב, או התרוממות רוח ושפלות רוח. מחקר נערך שאנו תופסים צלילים גבוהים יותר כגבוהים. מה המשמעות לגבי באך? לעתים רבות המנגינות שלו יורדות ועולות לסירוגין. מאידך, נושא שנשמע לעתים מפותל בצורה אחת, נהפך מלמעלה למטה (היפוך ראי) או מהסוף להתחלה (היפוך סרטן), ואז, מה שנשמע כירידה הופך לעליה ולסירוגין. לעתים רק חלק מהנושא נהפך כך. הדבר בולט במיוחד בנושאים של באך המכילים הרבה עליות וירידות בצעדי סולם, שכמו מנסה הוא להעביר שינויי נקודת מבט, או זוויות שונות לבחון נושא או סוגיה. המהות נשארת זהה אלא שהפירוש שונה, וכך מה שעצוב הופך למשמח וכו'.

עצם העובדה שלא ניתן לתפוס את המוזיקה במלואה, אלא רק לבחון את המלודיה של כל קול באופן אינדיבידואלי וכך גם את השילוב ביניהם, מקפל בתוכו אמיתה נשגבה שאדם היננו מוגבל ביכולתו לחוות את המציאות, ואילו השלמות קיימת בין אם אנו תופסים אותה ובין אם לא, כאם קיימת מעין שלמות המאגדת את כל מה שקיים ונועדה לתענוגו של האל, ולמרות שאנו יכולים לנסות לתפוס אותה ולחוות אותה, היא גדולה ונשגבה מדי מכדי שנוכל להכיל את כולה בבת-אחת.

השילוב של קולות דומה אף הוא לחלוקה של אדם בתוך עצמו למספר קולות, אחד טוען כך והשני הפוך, במיוחד כאשר מנגינת הנושא מופיעה בהיפוך. אך בכל זאת, הקולות אינם דורסים אחד את השני: הם משלימים אחד את השני ומתקיימים בהרמוניה, בו דיסוננס עשוי להתרחש אך סופו להיפתר לפני שעוברים הלאה. כך מהווה הקונטרפונקט (צירוף קולות או מנגינות בו זמנית) של באך למטפורה לתבונה הגבוהה: בו אדם בוחן נושא מכמה נקודות מבט, סותרות למראית עין בהתחלה, אלא שביכולתו להכילן בלי שיסתרו זו את זו, עד שבסוף כולן חוזרות לאותו מקום. היופי שבהכלת כמה "נקודות מבט" לכאורה נעוץ בעצם העובדה שהן משלימות זו את זו: קול אחד נוטל תפקיד מלודי בזמן שהאחר מלווה או מצטרף למלודיה משנית של קול אחר וכו'.

כך גם תקף הדבר לגבי הרמוניה בין האנשים: משום שאנו משלימים זה את זה, בכוחנו לפתור את הקונפליקטים שעולים ביננו לפני שעוברים הלאה, כך מכילים אנו גם את ההרמוניה וגם את הניגוד. כיוון המחשבה מהדוגמטיות של ימי הביניים אל הנאורות וההשכלה משתקף אף הוא במוזיקה: מאיסור כנסייתי גורף על שימוש בדיסוננסים מסוגים מסוימים, כדוגמת "מרווח השטן", כלפי מוזיקה המכילה את הניגוד והצרימה כאלמנט זמני שנפתר באופן כולל ומלא, יהא אשר יהיה.

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s