אתה הוא זה

זוכרים (במאמר "על זהות והגדרה עצמית") שהראיתי שהאני שונה מן הגוף ומן המוח? אספר לכם את הסיפור הבא, שנתקלתי בו כשלמדתי אצל חב"דניק מסור. איש אחד, השייך לזרם החסידים, מופיע בחברה של אנשים השייכים לזרם אחר, אורתודוקסי. מן הסתם, בזו הם לזרם החסידות ולראיית העולם הייחודית שלו. אז אמר אותו האיש: "אתם יודעים מהו ההבדל בין חסיד לבין איש מהזרם שלכם? השני יודע את אלוהים ואת מקומו היחסי בעולם, ורואה את הדברים בהתאם, ואילו החסיד אינו רואה דבר מלבד עצמו". הקץ' פה נעוץ בנימה ההיתולית בה החסיד נשמע כאילו מדבר הוא על החסידות באור מזלזל, מה שעורר בקרב הנוכחים תגובות של צחוק. הרי החסידות והדת בכלל מכוונות את האדם כלפי הנתינה, והנה אדם שלא רואה דבר מלבד עצמו. איך ניתן לחשוב על לתת בגישה שכזו? אך לאמיתו של דבר, לא התכוון החסיד לנימה של זלזול, ולזרם השני נתן את מקומו הראוי תוך שהוא מסביר מהי מסירות אמיתית. החסיד מבין שאת העולם הוא רואה מהפרספקטיבה שלו, ושהכול מופיע ביחס לרצונות, למחשבות ולרגשות שלו.

בדיחה אומרת שהילד יוסי קיבל מכות. כשנשאל מה קרה, הסביר שהעביר אישה זקנה את הכביש. אך מדוע קיבלת מכות? משום שהיא התנגדה לי. משמע שאני הוא זה שרוצה להעביר את האישה לכביש, היא מופיעה כמי שרוצה בכך, אך למעשה אני הוא זה שמפרש זאת כך. כאשר ילד שואל "כיצד מגיעים ילדים לעולם", הורה בלתי-מנוסה עלול להילחץ. אך אין הילד מעוניין לדעת בהכרח את הסיפור האמיתי, זהו רצונו של ההורה. ניתן לפרש זאת כהזמנה למשחק ופתח לאגדות שמוסר השכל בצדן. כשאישה מדברת לכאורה בחוצפה לבן-זוגה, או מעניקה לו סטירת-לחי, אין היא עושה זאת משום שאינה אוהבת אותו. אם לבן-הזוג הדבר מופיע כך, זה משום שהוא מפרש את התנהגותה בהתאם לרצונותיו: הוא רוצה שהיא תחמיא לו, או תרגיע אותו, ובמקום זאת היא עושה משהו אחר ומכאן שהוא מרגיש בלתי-נאהב. עם זאת, קל לייחס הרגשה זו כתגובה בלתי-נמנעת להתנהגות הזולת. "הוא עושה זאת בכדי להכעיס אותי!" "אינני מבין את האישיות שלך" "כיצד הוא מעז?" אלו כולן תגובות שלכאורה נראה שנגרמות בידי אדם חיצוני, אבל הן בסך הכל משקפות את המראה הפנימית של הנפש ורצונותיה.

מודעות זו באופנישדות "תת תואם אסי”, אתה הוא זה. כלומר, אינך מבין את פשר "זה", כלומר התופעה שלפניך, אבל אינה אלא מראה שלך – חלק ממך. הבנה זו, חשובה מאוד בפיתוח המודעות העצמית ותובנה לגבי העצמי שממלאת את העצה "דע את עצמך" של סוקרטס.

כשלון במבחן חשוב מופיע כסוף העולם – סוף החיים שלי ליתר דיוק, ומכאן שהם סוף העולם. יתרה מכך, איני יכול לחשוב על החיים במסלול אחר בו כשלון במבחן בר-התמודדות – ומכאן שהוא מופיע כסוף העולם.

פרידה מופיעה אף היא כגורעת כל טעם חיוני מן החיים האישיים – זאת משום שחיי עברו כחוט השני דרך האהוב ממנו נפרדתי. אך למעשה אני הוא שבחרתי להתמסר ולחיות כך. באותה מידה יכולתי לפעול למען עצמי ו/או למען אנשים אחרים הזקוקים לבטח לעזרתי כאדם וכאינדיווידואל.

זהו הצעד הראשון, הבנה שמה שמתעתע בי הוא למעשה הדרך בה מגיב האני. כך ניתן להשתחרר מהתעתוע, וכתוצאה מכך מתאפשרת נתינה גדולה יותר לזולת עקב האנרגיה הנוספת לאחר ההשתחררות, ומהעובדה שהזולת נתון לאותם תעתועים וחולשות שאני נתון להם, ומכאן שניתן להתגייס לעזרתו. ניתן אף להתמלא ענווה להעריך את חוכמתם ותובנתם של אנשים בעלי ניסיון, שהרי התבונה היא מרחב עקום על פי תורת היחסות של איינשטיין, ולא מרחב ישר: למחשבות יש השפעה על מרחב התודעה ותחת השפעה זו לא תמיד ניתן לחשוב בבהירות כלפי המטרה.

לאחר הצעד הראשון, ניתן להשפיע על האמונות שלנו ולבחון אותן: האם אשאר מאוהב באדם מסוים לנצח? במה מתבטא הדבר? האם אפשר שאני מחפש לגלות ולהרחיב את העצמי? אם כך, ברגע שמוקד תשומת הלב יוסט, או שאמצא לי אדם חדש, ההתאהבות תחלוף. האם אשאר עני מרוד, או אצטרך להסתפק בהכנסה צנועה? קריאה ב"חשוב והתעשר" יכולה לחשוף את אותן הנקודות בהן אין אני עושה את מה שדרוש על מנת לזהות הזדמנויות רלוונטיות למטרתי. אפילו אם חליתי במחלה סופנית, אין הדבר שחיי הסתיימו ברגע שנודע לי הדבר. אוכל להגשים את עצמי במעט הזמן שנותר ואף להיאבק עם המחלה, ובכך לוותר על תפיסת "הכל או לא כלום" שהתרוצצה במוחי, ומנעה ממני מלחוות סיפוק במה שיש. הדבר תוקף אנשים בריאים ש"יש להם הכל" כמו גם אנשים חולים ומוגבלים בגופם.

לאחר מכן, אוכל לזהות היכן לתת. בקשר לאדם שחייו נראים לי עלובים, אוכל לחשוב מדוע. האם התרגלתי לראותו קורן מהתלהבות ואילו עכשיו הדבר שכך? באיזה הקשר זה היה? האם הוא זקוק לחום ואהבה? לידע? לעזרה ושיתוף פעולה? לאיזשהו פרויקט שיופיע לו כהזדמנות?

אדם שנראה אנוכי ואגואיסטי לא בהכרח זקוק לתוכחה מצדי. ייתכן ואוכל להרשות לעצמי יותר. מה אני מונע מעצמי? מעשי אהבה בפומבי? דיבורים על מעשי אהבה? לדבר על עצמי בצורה שאינה מגמדת או מצניעה את מעשי? האם אני זקוק לרצות את הזולת? אוכל להיות אסיר תודה על המראה שנפלה בחלקי בדמות אותו אדם.

לסיום, אוכל להבין מה יגשים את האני. ישנם עוד 6 ביליון אנשים על הכוכב, ואיני חייב להוות דוגמא לנתינה בכל דרך אפשרית. בהחלט עשוי להיות מקום לבחור לפי נטיותיי האישיות והעדפות טבעיות כיצד אבחר לתת ולשרת את הזולת בעבודתי, ביוזמותיי ובקשרי החברתיים. האם משיכה לתחום מסוים, כמו לספורט, למשחקים, לאומנות, למדע, לבעלי-חיים וכו' נובע מהבנה עמוקה שלי כאישיות? האם הדבר מאזן אותי? תורם להתפתחות ההבנה שלי? מספק את הסקרנות שלי להרחיב ידע חי בתחום מסוים? האם הדבר נובע מהדרך בה ניצלתי את חיי עד כה? האם יש בכך קונטרה או השלמת מעגל טבעית?

הבנה כזו תהיה על מנת לסייע לי להחליט כיצד לפעול בצורה הטבעית ביותר. אין צורך שאהיה מתמטיקאי אם אני שונא מספרים. אך אם אישה רואה פרובוקטיביות נשית כצורה של חמלה (כלפי גברים?), ייתכן שאחות הוא מקצוע טבעי יותר עבורה. מנטאליות ילדותית עשויה לבוא לידי ביטוי בהדרכת ילדים. ועל מנת להיות מיוחד ושונה לא צריך לרכוש מותגים יקרים – יצירת אמנות עשויה לספק דחף טבעי זה.

בכך אסיים מאמר זה, העוסק בראיית העצמי והבנה הדרגתית של העצמי כאדם וכאינדיווידואל מחוויות שפשרם מוביל אותי חזרה אליו, וששמן "אתה הוא זה". הבנה שכזו עשויה לסייע בידי הגשמה עצמית.

אלעד

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s