למה אני מתכוון כשאני אומר מוזיקה

למה אני מתכוון כשאני אומר מוזיקה? מה מבדיל בין טיול להרפתקה? למה אני מתכוונים כשמדברים על כימיה במערכת יחסים? אבל קודם כל, שאלה יותר בסיסית: כיצד ייתכן שצלילים המנוגנים בסדר מסוים ישפיעו עלינו בצורה כזו, כה עמוקה, קסומה ומסתורית?

איך עושים מוזיקה? מנסים לעשות רעש, ואז לא עושים את זה. שוברים את התבנית. אמרה זו טובה בתור בדיחה טובה, אבל היא נותנת לנו נקודת פתיחה להבנה על טיבה של המוזיקה. כל מנגינה מבוססת על הניגוד: נראה ונחקר שנושאים בפוגות של יוהן סבסטיאן באך תמיד כוללים ניגוד בין מרווחי צעד לבין קפיצה. כמו שהבסיס לדרמה הוא הקונפליקט, כך הבסיס למלודיה הוא הניגוד.

הניגוד נתפס כהבדל בין הרצוי למצוי, בין תחילת תהליך לסופו, בין הגדול לקטן, היציב למשתנה ועוד. בקיצור ניתן לומר שהינו כל דבר שיוצר איזשהו קונפליקט בנפש. כיצד הגעתי כה מהר משיחה על מנגינה לדיבור על הנפש? יש לשים לב שכבני אדם אנו רואים את המציאות דרך מסננת: המוח האנושי. המוח בנוי להגיב על פי דפוסים. מילוי הציפייה וחזרה על דפוס יוצר אמון, שבירת דפוס יוצרת הפתעה. חזרה למקום שממנו באנו יוצר רושם של ביטחון, אטצ'מנט והיעדר אלמנט מטרה יוצר רושם של אי-וודאות. בזו הדוגמא האחרונה ניתן לחשוב ולהביא את תופעת הטונאליות במוזיקה, שזו עיקרה. המוזיקה יוצאת ובאה לצליל מסוים, המשמש כבית, ומסיבות אקוסטיות נתפס יציב יותר משאר הצלילים.

המוזיקה הטונאלית נעה בין מערכי צליל יציבים, הקרובים לבית (שנקרא "טוניקה") ושאינם יציבים, או הרחוקים מהטוניקה. הזיהוי של הטוניקה עם מרווחים הנעימים לאוזן (משום שהם קלים יותר להגדרה מתמטית ומכאן שיוצרים פחות פעילות מוחית, כמו בישיבה לעומת עמידה) ושל המערכים הרחוקים ממנה עם מרווחים צורמים יותר, יוצר התקשרות למצב נעים ויציב אליו שואפים. הדבר נותן מטרה, ואילו המלחין לא מפסיק למצוא גורמים שמרחיקים אותנו ממטרה זו ויוצרים ריגוש – כך נמשך המאזין באפו ובהנאה מקשיב, כמו במשחק כדורגל, למאבק ולדרמה הנוצרת. המלחין לרוב פותר בדרך זו או אחרת את הקונפליקט ביצירות הקלאסיות, אלא שהיצירות המודרניות נוטות להשאיר משהו פתוח.

מהו ההבדל בין מוזיקה לבין רעש, כמו בדוגמא הראשונה? כשאני אומר רעש, אני מתייחס למשהו שניתן להגדרה: שיש לו דפוס חוזר הניתן להגדרה פשוטה וניתן להפיק ממנו עוד ועוד. ההגדרה חיצונית ושרירותית, בעוד שמוזיקה עוסקת ביחסים הבין-צליליים ומהווה מראה לעולם האדם והנפש – ע"י כך שהיא פורטת על אותם מיתרים בנפש המגיבים לדרך בה דבר תלוי בדבר והמגיעים ממקום היחסים ומקום האדם בעולם. אמיתות קבועות הן שמעניקות משמעות למיתרים אלו ואת התגובה הרגשית שהם מעוררים – למשל – צליל גבוה נתפס כבהיר. צליל נמוך נתפס ככהה. צליל "בהיר" המופיע בגובה שלא היה שם קודם יכול לייצג הארה, משום שהאור בהיר וגורם לדברים להיראות בהירים. שימו לב לדו-המשמעות המילולית בין בהיר כבוהק ובהיר במובן ברור ונהיר.

מנגינה עולה עשויה לייצג עליה והתקדמות לכיוון האור, ומכאן שהיא שמחה על פי ניסויים שנערכו, וההיפך לגבי מנגינה עצובה. מטאפורות מסוימות מסוג זה דורשות הבנה באקוסטיקה ופיזיקה של הצליל. כך לגבי ההבדל בין מז'ור (אקורד/סולם), שמייצג יציבות רגשית, לעומת מינור, היציב פחות. מבנים סימטריים, בעלי מרווח צלילי זהה ניתנים לאותו המשך בכמה צורות שונות מעצם נטיית המוזיקה להיפוכים, ומכאן שהם מחוללים כולם רגש של אי-ודאות.

שוב, מה ההבדל בין מוזיקה לבין רעש? החיים הם קיום מתמשך. כל קיום הניתן להגדרה כאילו נחווה כבר במלואו, ועל כן המוזיקה נשענת על עולם הנפש והרוח המהווים בסיס לאינסופיות של צרור החיים, זאת על מנת ליצור רצף של צלילים שיהיה ראוי להאזנה.
על פי מרסל דושאן, גם אסלה אשר מושמת במוזיאון הופכת ליצירת אומנות. האם ההבדל בין מוזיקה לבין רעש הוא בהתייחסות שלנו ובאופן בה אנו מאזינים לה? אפשר לומר שממוזיקה ישנן ציפיות מסוימות. ישנה את הציפייה שהיא תרחיב את עולם הנפש שלנו, אשר מוגבל מעצם היותנו יצורים מוגבלים מטבעם, ומכאן שחווים מספר מוגבל של חוויות. האתגר הניצב בפני כל מלחין הוא לחדש, או לפחות להרחיב את הטקסט המולחן ו/או המושר ולהאירו באופן המוסיף. עצם קיומה של מנגינה כבר מוסיף ומחזק את הטקסט לו היא מולחנת, בדומה לנוכחות ישירה של מילים כמו "אני אוהב אותך" או לפרח, אך לא כל מנגינה אטרקטיבית ללא טקסט. על מנת שתהיה כזו, נחוצה לשם כך אומנות ומיומנות.

בכוחה של המוזיקה לפרוט על מיתרי נפשנו באופן בו החיים עוד לא עשו כן, ובמיוחד כאשר הדבר קרוב יכול הדבר לפתוח תפיסות ולשחרר את המוח מדפוסים קיימים, אשר מעיקים על גישתנו על פיה אנו יוצרים יחסים ופועלים למען אחרים. על כן האופוריה המוזיקלית שאנו חווים כשאנו מאזינים, שאינה אלא חוויה של שחרור. טקסט מאפשר מיקוד של משמעות, אך לעתים דרושה עבודה ברמה כללית יותר, בה המלים יכולות להכביד, ולשם כך מתאימה המוזיקה האינסטרומנטאלית.

כבר ביוון העתיקה טענו לכוחה של המוזיקה להשפיע, וייחסו למודוסים (אופנים שונים של ניגון) השפעה חיובית או שלילית במצבים מסוימים, כמו לפני קרב. למעלה מופיע הסבר אפשרי.

ושוב, אנו איננו סובלים רעש משום שהוא עוצר ובולם מעצם החזרתיות שבו או משום חוסר הפשטות לה אנו זקוקים מבחינה אסתטית כיצורים העשויים חומר מוגבל ורוח הקשורים זה בזה, על מנת לקלוט מסרים. מוזיקה מאפשרת את הקיום וההמשכיות שלה תוך כדי ההאזנה, ואף בעלת ערך לאחר שהיא נגמרת. לכך התייחס ניטשה כשאמר שהמוזיקה מביאה לאופוריה ונותנת תקווה לחיים בעלי אושר ומשמעות, גם אם נדמה שלאחר מכן הכל נגמר ומכזיב.

אנא המתינו לפוסטים נוספים בנושא שימשיכו וירחיבו את מה שטענתי לעיל.

אלעד

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s