מהו משחק?

מהו משחק? מילון אוקספורד מגדיר משחק כ"צורת שעשוע או ספורט עם חוקים". ובכן, אנו יודעים שספורט פירושו האמנות של התגברות על אתגר גופני פיזי, אך מהו שעשוע? לפי המילון, שעשוע הוא מה שגורם לזמן לעבור בנעימים. האמנם? האם כל מה שגורם לזמן לעבור בנעימים הוא שעשוע? האין זו נקודת מבט של ילד על החיים? או אולי של אדם שהגיע להארה ומשוכנע שבלב הכל שעשוע?
ומה לגבי חוקים? כיצד מיישבים את הסתירה בין חוקים, שאינם כלל הכרחיים לשמירת החוק והסדר, בדומה לחוקי המדינה, הנטועים במוסר ובשיקולים כלכליים שמטרתם להבטיח זכויות אדם – חוקיו של משחק רלוונטיים רק אם וכאשר בוחרים לשחק בו, לבין מעבר הזמן בנעימים? מדוע שעשוע גורם לזמן לעבור בצורה נעימה כלל? ומהו בכלל שעשוע ומה מבדיל בינו לבין פעילות "רצינית"?
ראשית אנו יודעים שלמשחק יש חוקים. אם נבחן משחקים שונים, נגלה שיש לו גם מטרה, בכדורגל – לקלוע לשער היריב לפני שהוא יעשה זאת, בדומינו – ליצור שרשרת ארוכה מהקלפים, בשחמט – לכבוש את המלך של היריב ולהכניעו, שוב, לפני שהוא יעשה זאת. האם אני שם לב לאלמנט חוזר? בשני משחקים, אם לא בשלושת הדוגמאות שנתתי, על השחקן להשיג את מטרתו לפני יריבו – כלומר, להיות זריז ועירני. עליו לגבור עליו אם לא במהירות, אז בחוכמתו. כאן אזכיר עובדה נוספת – אצל בעלי החיים המשחק משמש כהכנה לחיים הבוגרים הכוללים, מן הסתם, רדיפה אחרי טרף אצל חיות הטרף ובריחה מטורפים אצל אוכלי הירק. שוב זריזות ועורמה משחקים תפקיד מפתח. האם אמרתי "משחקים"? נקודה מעניינת למחשבה.
משחק כזה, המתגמל את הזריז והחכם, לא מציע בתמורה, או לפחות אינו חייב לזמן ממתק כלשהו, פרס כספי או מילוי משאלה למנצח – הניצחון כה מתוק כשלעצמו שאיננו דורש תגמול נוסף – אלא, כמו שאנו רואים במשחקים ציבוריים כמו "מי רוצה להיות מיליונר", כדי לשבור את אלו המבוגרים לרוב, שפרויד אמר עליהם שהינם מאבדים את תאוות המשחק והרצון לשחק, מציע להם הבטחה של הענקת בטחון כלכלי אשר לטובתו מקריבים את זמן הילדות המוקדש למשחקים. הביטחון בא בצורת פרס כספי או הגשמת מאוויים מסוג אחר כלשהו. עם זאת, יש לשים לב שהפרס עדיין איננו מובטח לכל האמיצים לכאורה שהקריבו את השגרה הצפויה והבטוחה לטובת דבר מה המשויך עם הילדות. ביטחונם הכלכלי נמצא אמנם, על קרן הצבי, מנקודת מבט תועלתנית, אלא שהערך המוסף שנותן משחק לא ניתן לכימות. כמו שאמר הפילוסוף היווני הרקליטוס, "אינך יכול לטבול באותו נהר פעמיים", אלו שהשתתפו ומסרו את נפשם אפילו למשחק לא יהיו אותם בני-אדם לאחר מכן: התגמול, ואולי, הפחד מן היריב, כמו גם הכבוד על המזבח דוחפים את האדם לשים את טבעו הרדוד והשגרתי בצד לטובת כל מה שיקדם אותו אל מול היריב, ויניע אותו לגבור על עצלותו ומגושמותו במשחקי כדור, על מבטחו בשיטה שכלית קבועה במשחקי חברה, הדורשים אינטראקציה חברתית והבנה רגשית של אופיים של המשתתפים, בהם צדדים באופי אשר נשארים רדומים במערכות יחסים שתכליתם בטחון גשמי ותו לא נחשפים כמו חוכמה, עורמה, זריזות, קבלה עצמית והסתדרות עם מגרעות של אדם ושל אחרים למען מטרה משותפת ואפילו אישית באים לידי ביטוי כקרחת יער במדבר שנוצר עקב "הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום" ככותרת ספרו של מילן קונדרה. אלו שבוחרים במשחק כאפשרות, ומוותרים על הביטחון הקיומי שבחיי בית ועבודה עקרים, לפחות באופן חלקי, יגלו שבאפשרותם לנהל חיים כפולים – הענקת מטריית ביטחון מצד אחד והתמודדות פנים מול פנים זה לצד זה באופן הרמוני ומושלם, שהרי המשחק יוצר זירת התמודדות בה החוקים מגינים עליך מפני חבלתו של הזולת, ומרכזים את אפשרות ההתמודדות לאיומים מסוג מסוים בלבד, המוגבלים למדור אחד בלבד בחיים – עולם המשחק. שוב, בעלי החיים מהווים מטאפורה מושלמת – משחק הצייד נותן הזדמנות לחוות איום, אלא שהנזק שהאיום עלול לגרום לאימון האישי הנגרם מאובדן הגוף בידי טורף "נעקף" ו"מנוטרל" משום שמדובר במשחק בלבד. אף אוהדי קבוצות ספורט יודעים שהפסד במשחק לא מהווה עליהם איום ישיר, לא כאקדח המכוון לרקה ולא כבצורת או שחיקה כלכלית כמו אינפלציה. למעשה, המשחק הוא אומנות המפרידה בין האימון האישי ומרכזת אותו, כשם שעוגה מרכזת את הסוכר מהקנים במקום אחד מעשה ידי אדם, ומרחיקה כל דבר שעלול לעכב את השחקן מלפתח את הידע והמיומנות הדורשים כדי לנצח.
ישנו ענף במתמטיקה הנקרא "תורת המשחקים". ענף זה, באופן מפתיע למי שאינו בקיא במתמטיקה, מתייחס לא רק למה שמוגדר באופן חברתי ותרבותי כמשחק, כמו כדורגל, שחמט או דומינו, אלא גם להפסדים ורווחים בבורסה, ואף לבחירת בני-זוג, המזוהים לא עם הילדות אלא דווקא עם גיל ההתבגרות. לדוגמא, מבין 20 נשים, נוגה היא היפה ביותר. ללא ספק אבחר בה ממבט ראשון. אלא זאת הייתי עושה לו הייתי לבד. מאידך, מתמודדים איתי 19 גברים נוספים. סביר להניח שאצטרך לבחור בנוגה יחד עם גברים נוספים רבים, ואז תאלץ לבחור בינינו. מאחר ואינני הכי יפה ואינני הכי שרירי (רק חבל שאיננה מסוגלת לשמוע את חוש ההומור שלי), ייתכן שלא אזכה בתואר בחיר ליבה, מבין אלו שבחרו בה. על כן, אעדיף לבחור דווקא אישה יפה באופן בינוני, אשר הינה יפה מחד ומאידך לא אצטרך להתחרות עליה אם גברים רבים. שקלול זה מקורו בתורת המשחקים. אותו גרעין לוגי-מתמטי רלוונטי גם למניות בבורסה – החלף אישה יפה במניה עסיסית בעליה, ואת השרירים בכמות הכסף שביכולתך להשקיע ותקבל משחק דומה. אמנם לא מתעלסים ולא מתנשקים עם מניות, אבל לא ניתן להימנע מהדילמה הזו, במיוחד לאור ההבנה שנשים הן דבר יקר, וכסף מושג רק דרך משחק. לדוגמא, כשאני מציע את כישורי בשוק העבודה, אם אבקש מחיר יקר מדי, ייתכן ולמרות כישורי, לא אהיה רצוי, על תקן "תפסת מרובה לא תפסת". ייתכן וכישורי אינם הולמים משרה המתגמלת היטב. מאידך, מחיר זול מדי גם הוא ייצור רושם שלילי, של סוג ב' ומטה, ומאידך אף ארוויח פחות.
מה משותף לכל הדוגמאות שהבאתי למעלה? לכולם יש מטרה/ות: בת-זוג יפה (או בן-זוג נאה וחזק), רווחים גדולים ככל האפשר ועבודה מתגמלת ככל האפשר. חוקים: זכותם של בני הזוג לבחור את בחירי ליבם בעצמם, ואילו הפועל ראוי לקבל תמורה לכספו. גם לבורסה חוקים רבים שלא אציין במאמר זה. למשחקים האלו יש גם דרך לפתרון. פתרון איננו בהכרח ניצחון בטוח, איננו אלא תמצית הגישה המביאה קרוב ככל האפשר להשגת המטרות, בכל המקרים. ישנם משחקים בהם הפתרון ברור, אלא שלעתים, כמו ב"דילמת האסיר", איננו כה חד משמעי. במקום זאת, קיימים כמה פתרונות בעלי אופי שונה ותוצאה שונה, ברורה פחות או יותר. דילמת האסיר הינה כדלהלן: אני וחברי לדילמה היננו מרגלים שנתפסו על חם בארץ זרה. לשנינו צפוי עונש מאסר. עם זאת, אין די ראיות להרשיענו בריגול, אלא בעבירה פחותה יותר, אלא אם כן נלשין זה על זה על מנת להסביר את העבירה. אם כן, באפשרותנו להלשין על חברנו או לשמור על זכות השתיקה. מי שילשין על חברו, יקבל את העונש הנמוך ביותר, של חצי שנה בלבד, אלא שחברו יקבל 20 שנה מאסר. במקרה שאיש לא הלשין, אנו מקבלים שנה מאסר על עבירתנו כל אחד. אם שנינו נלשין, לשנינו צפויות 25 שנים בכלא, כולל שיתוף פעולה. אסטרטגיה אחת פירושה להלשין, כי בכל זאת למלשין צפוי העונש הנמוך ביותר. אסטרטגיה אחרת היא לבטוח ביריב שיבין כי במקרה ששנינו נלשין לשנינו צפוי עונש מאסר הגבוה ביותר, אלא שאם יבחר בנימוק זה, ובעצמי אלשין, הרי שעונשי הופחת בחצי שנה נוספת. על כן לא ניתן לפסוק לכאן ולכאן באופן חד משמעי.
הדבר בפסקה קודמת נאמר בהנחה שהדילמה הינה חד-פעמית. אלא שאם ישוחק המשחק כמה פעמים, ייתכן שניתן יהיה לייצב את האסטרטגיה של אי-הלשנה, בהנחה ומספר השנים מסתכם אף הוא. זאת משום האמון ההדדי הבונה יחדיו מציאות הטובה יותר לשני הצדדים מאשר "אדם לאדם זאב", וכאן הוכחה מתמטית להישרדותה של רוח "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך", כמאמר הילל הזקן, עליה העמיד את התורה כולה. זאת בהנחה ונחיה לנצח – אך כאן טמונה הבעיה, היינו היותנו בני תמותה. לפתרון נחלצים עקרונות הקרמה השולטים בדתות המזרח – מערכות יחסים, במיוחד כאלו בלתי שלמות בהן נגרם נזק הדדי, יימשכו אף לאחר המוות בגלגול הבא… מי שמאמין בכך, מקבל משנה תוקף ל"מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך". וכל זאת, מ… שיחה על משחקים?
נראה שישנו דבר מה משחקי בכל היבט בחיים, שכן לאדם יש תמיד מטרה ורצון, ואילו לעולם, ואפילו לאדם, ישנם כללים. אלא שלא לכל משחק יש פתרון, כפי שראינו מדילמת האסיר. שוב, דילמת האסיר נפתרת כאשר מדובר במשחק אחרי משחק הנמשכים לנצח – שני הצדדים בסופו של דבר (אחרי 2 משחקים? 3? 50? 10000?) ייטו כלפי "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך", המגובה בתוקפנות חוזרת אם לא נוצלה ההזדמנות הראשונה (או השנייה, או השלישית) לקיום משותף בהרמוניה.
היבט נוסף הוא ההעברה (Transference) שהינו תהליך בו גרעין של משחק אחד, כפי שראינו, רלוונטי למשחק אחר, גם אצל החיות שמתאמנות בצייד. אצלן הכישורים והקואורדינציה הנרכשים במהלך המשחק תורם להישרדותן, אלא שאצל האדם, שלא בהכרח חי תחת איום קיומי מתמיד (תלוי על פי איזו השקפה – האדם הוא גוף או נשמה נצחית), משחק אחד פותח את הדלת למשחק אחר, ואף למה שמכונה "הצלחה בחיים". משחק יכול לבנות אמון במערכת יחסים, המושלך להיבטים אחרים בה. כך זוגות המקיימים משחקי אהבה נהנים מיחסים פוריים ונעימים יותר, משום האמון ההדדי שבכך.\
ובאשר להעברת הזמן בנעימים – מה אפשר לומר? האדם ניחן ברצון חופשי. אם ייבחר לשחק במשחק החיים, יחווה את היותו מרוצה מהשגת מטרותיו. אם לא השיג את מטרותיו – יהיה מרוצה מפתרון המשחק, שכאמור אינו מבטיח הצלחה בטוחה אבל הינו בעל ערך בכל זאת. אך אם לא יישחק – ממה יהיה מרוצה? בלא חוקים, יהיה האדם כמו יש פרמנידי (על שם הפילוסוף היווני פרמנידס) – הכל קיים בו ושום דבר לא אפשרי מבחינה ממשית.
הרבה מאיתנו מדווחים על אובדן טעם החיים בהתבגרותם – ייתכן וזה קשור לאובדן עניינם במשחק, ואימוץ גישה של שימור הקיים בחיים בלא מאמץ. מיותר לציין שגישה זו מנוגדת לעיקרון האנטרופיה, על פיו אי-הסדר של מערכות נוטה לגדול עם הזמן ללא תקנה, ובכלל זה גם חיי אדם. לא ניתן לשמור על סדר קבוע בחיים, משום שהאדם הוא כקנה סוף, כמאמר הפילוסוף פסקל, אל מול כוחות הגדולים ממנו ואיתנים כהר געש, אלא שקנה סוף חושב הוא. ובחשיבה זו לשמה נעוץ ערך בפני עצמו – כן, היש ישננו והאין אינו (ראה מאמר "למה הכל קיים"). לסיכום אביא משל הודי – אדם בורח מפני חיית טרף ונופל לבור. הוא אינו יודע כיצד לצאת מן הבור, אלא שבתוכו הוא מוצא דובדבנים. טעמם גורם לו לשכוח את כל צרותיו. אלא שבמציאות אין בור, משום שאנו חלשים מכדי לוודא את קיומו עבור עצמנו בנטייתנו לטעות. אבל את הדובדבנים כל אחד יכול לטעום עבור עצמו וליהנות מעבר לכל ספק קוגניטיבי. הסוד לדובדבנים האלו הנשארים לנצח הוא דווקא לא לברוח מהאמת ומהצורך להתמודד איתה, אלא דווקא לחיות מנקודת מבט אישית ולהפוך לחלק מהשלם וממה שקיים, ובתוך כך להפעיל את השכל, ואף לא להפעיל אותו היכן שהדבר מיותר.

כל טוב,
אלעד שטרן

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מהו משחק?

  1. כתבה יפה. תודה. רוצה להוסיף עוד פרספקטיבה למשחק החיים האינסופי. פרספקטיבות רוחניות מציינות לעתים שראייה נכונה ונאורה לחיים תהיה שהכל הוא אשליה, הכל הוא משחק. לעתים, כשאני מתבוננת לעומק על תהליכים ואירועים שאני עוברת או אנשים מסביבי חיוך עולה על שפתיי. יש לנו כל כך הרבה ציפיות לגבי איך הדברים צריכים ואמורים להיראות, וכל כך מעט מהציפיות האלה מתממשות. כפי שכתבת לחיים יש תוכנית משל עצמם. למיטב הבנתי התוכנית של החיים היא התפתחותית – כלומר המניע העמוק שלהם הוא שנתפתח. שנבין מי אנחנו באמת, ושנתחיל לנוע במסלול שייקח אותנו לעבר התרחבות התודעה, הלב, הגוף והנשמה. אכן יש כאן משחק – ובמובן מסוים ניתן לומר שאלוהים משחק בנו, מהתל בנו, מזיז אותנו ממקום למקום, עד שנבין מה באמת באנו לעשות כאן – באנו לכאן כדי לגדול, כדי להיות יותר גדולים ממה שאנחנו. כאשר אנחנו נענים לאתגר החיים "שלנו" הופכים להיות הרמוניים יותר ומלאים בחדוה, מהצד השני ככל שאנחנו מתנגדים יותר למשחק החיים – באופן טבעי אנחנו חווים סבל. כך שכבני אדם (או כניצבים בסרט שנקרא החיים) יש לנו היכולת לבחור בין זרימה אמיתית בתוך החיים, תנועה מתמדת מתוך הקשבה לשאלה – מה החיים רוצים ממני עכשיו – לבין התנגדות וסבל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s