על זהות והגדרה עצמית

האם יש לנו זכות להגדרה עצמית? מה היא הגדרתנו עצמית? מדוע אנו כמהים לה, או, יש לומר, זקוקים לה?

"אדם אינו יותר מסכום זכרונותיו", כך אומר עמנואל קאנט. אך האמנם האדם הוא סרט? יש להבדיל לשם כך, בין זכרון חי לזכרון מת. כל יום יש לצחצח שיניים בוקר וערב. אם אשכח את המפתחות בתוך האוטו, יהיה צורך לשבור את החלון. התקופה הטובה ביותר שלי הייתה כשהייתי מאוהב. ניקח את הדוגמא האחרונה למשל. אפשר להתייחס אליה כאל "זכרון מת", סטטי, ללא תנועה או השפעה. מתאים הדבר לאדם שאיננו בעל מודעות-עצמית, גם ללא הבנה תהליכית. הוא חי כל רגע, מתוך התייחסות לחיים כאל אוסף רגעים בהם הכל נתון לצורך אותו רגע. אך אם ישנה גישה, ויראה בכך "זכרון חי", יבין שמדובר בדפוס הפותח צוהר לחיים: ההתאהבות מפתחת את העצמי ומקדמת ידע ונסיון שלא ניתן לצבור אחרת, או רק במחיר של סבל-עצמי שבהתנסות על בשרנו. ההתאהבות מאפשרת שיתוף חוויות ורווח נקי מהצלקות אחד של השני, כמו גם מהמתנות הטבעיות, שהרי ברור שלא כל אחד ניחן בכולן, ושלא ניחנו בהן באופן זהה. מכאן שהאדם יבצע עבודה בלבו, ויבין, לא רק מדוע התקופה הטובה ביותר שלו הייתה כזו, אלא גם כיצד ימשיך להיות מאוהב מבלי ליפול לבורות האשליה, בהם הזדהות עם סבל האהוב מבטלת את העצמי במקום לבנותו, וקידוש מושא ההתאהבות מונע תקשורת יומיומית בין בני-אדם נטולי הילה ו"מטען קדושה". לסיכום, זכרון זה "יחיה" ויתעורר בכל פעם שהתאהבות תהיה בתחום הקונסטרוקטיבי המקדם, ויוביל אף לרצון לקשר מצמיח בין הנפשות, אותו מתחזקים באמצעות נקיטת פעולות הדדיות.

שאר הדוגמאות שהבאתי מתארים זאת בצורה פשטנית יותר, ומורים כיצד זכרונותינו מתעוררים בנוכחות סטימולציה, כגון היציאה מהמכונית או רגע הצחצוח, הקימה בבוקר לצורך זה, ומשפיעים על אופן בחירתנו ופעולתינו. דוגמאות כגון האחרונה, שוב, מורות כיצד הווייתנו האישית והנפשית עשויה להיות מושפעת מזכרון חושי ורגשי, המנותח ומוכלל לרמה תהליכית.

אך המעניין אף החלק הראשון לכאורה של האמרה, "לא יותר מאשר הסכום". כאן אציין את פרדוקס הספינה של תזאוס. תזאוס היה ספן בעל אניה. בכל יום החליף קרש באניתו בקרש עמיד וחזק יותר, עד שאף קרש באניה לא נשאר כשהיה. האם זו אותה אניה? שאלה נוספת העולה בעקבות פרדוקס זה, הוא כיצד מוגדרת מהות האניה, או האם היא זהה לסכום חלקיה, הקרשים במקרה זה? חייזר שלא ראה אניה מימיו יראה ערמה של קרשים, המחוברים בצורה תמוהה. עבורו לא תהיה זו אניה כלל. עצם השימושיות של האניה כנושאת מסעות במים ובכלל זה אנשים, הוא שמגדירה ולא הסידור של הקרשים אשר משרת את המטרה. על כן תהא זו אותה אניה, משום שהיא מייצגת את אותו זכרון בנפשו של תזאוס, המקום שעצמיותו פונה אליו כשהיא חפצה לשוט על פני המים.

למעשה, הפרדוקס אף רחב יותר, ובמיטבו, מופנה הוא כלפי הגוף האנושי. זה מוכח מדעית שאף תא בגוף של אדם בן 40 נשאר כמות שהוא מאז היותו בן 4. שוב, הספינה של תזאוס. האם זהו אותו גוף? בהנחה שזהות האדם היא גופו, האם זהו אותו אדם?

מענה "לאו" לשאלה הקודמת יפנה כנגד הקומון סנס האנושי אותו אנו מפעילים בחיי היומיום. עובדה היא, שאותו אדם אינו רואה באירוע ביולוגי זה סיבה להחליף את שמו…

ושוב, שתי השאלות הן? מה מגדיר את האדם? מהמגדיר את הגוף? התשובה לשאלה השניה קלה מן התשובה לראשונה. הגוף קיים, שלא כאוסף מקרי של תאים ופרודות, כנועד לבטא עצמיות של אדם מסויים, אשר אנו מתייחסים אליו כאל אותו אדם. ומהו האדם? התשובה איננה כה פשוטה. רק ניתן לומר, שהוא איננו בהכרח זהה לגוף, שהרי הגוף איננו אותו גוף, רק בהקשר של אותו אדם. מה גם שהאדם איננו *יותר* מאשר סכום זכרונותיו, ובכלל זה גוף, בעל מצב, המהווה סטימולציה לזכרון – כאשר רעבים, יש לאכול. כאשר צמאים, יש לשתות. כאשר נפצעים, יש לחטא את הפצע. הגירוי לזכרון איננו יכול להיות הזכרון עצמו, משום שאם היה הדבר, הרי היה האדם כבר זוכר, ואז לא היה זה גירוי. משמע שהגוף חיצוני לאדם, הוא ככל כנראה נפרד ממנו. אין הוא יכול להוות זהות לאדם. ומה לגבי המוח? האם הוא יכול להוות זהות? שוב, אנו רואים שגם המוח מהווה סטימולציה. סבתי חולה בדמנציה, הגורמת לה לשכחה של זכרונות בסיסיים, והדבר משפיע על בטחונה העצמי, ועל שיקול דעתה ההגיוני, ומקשה עליה להתמודד עם המצב החדש. שימו לב: במקרה זה, הזכרונות הם שמיומנויות כמו בישול וסריגה מקנות לה ערך ובאמצעותו היא יכולה לבטא את אהבתה באופן שנרגיש בכך. כאשר אין מימנויות אלו ברשותה, מכניס אותה הדבר למצב בו על הזכרון לבטא את אהבתה אחרת, על ידי מלמולים חסרי פשר מלאי חיבה ברומנית, שפת אמה. שוב, ישנו שוני בין הצד ה"חי" של הזכרון לבין הגירוי, שהינו המוח עצמו במקרה זה… גם המוח נפסל כזהות עצמית לאדם, על פי מודל קאנט, בו הגוף משתנה כמו ספינת תזאוס והזכרונות נשארים כשהם. המוח אמנם מהווה מדף אחסון לזכרונות, אלא שהם שונים מהמדף, שהרי בתחילה היה המדף ללא זכרונות…

מצב זה, בו האדם נטול הגדרה עצמית, הינו בלתי-נסבל עבור חלק ניכר מאיתנו, משום שהאדם אינו אלא משרת את מושא אהבתו וכמיהתו. קודם כן דיברנו על הרצון החופשי (במאמר "מדוע הכל קיים") ועל הזכרון כבונים דפוסים אישיים, על פיהם מנצל האדם את חופש בחירתו, אשר אם ילך על פיהם מרחב הבחירה שלו יגדל. זה אינו אפשרי, אגב, בראית האדם כגוף, שהרי ראיית האדם כמשרת מושא אהבה מוסיפה מימד של יחסים לפעולות, והגיון פנימי על פיו יבחר. ראיית האדם כגוף בלבד, מאידך, נעדרת מימד זה ומושתתת על חיצוניות פעולות הגוף בלבד, המוקדשות למען הגוף באופן מצומצם או מורחב, הכולל צרכים של גופים אחרים במניין זה. נסיון זה, ולקח זה, שלומדים אנו או חלקנו בילדות, שמרחב הבחירה שלנו קטן כל עוד פעולותינו מוקדשות לגוף בלבד, הוא שדוחף אותנו לחפש הגדרות מורחבות יותר, כמו חבר של…, אח של…, הורה של… וכו'. כך גם לגבי אזרח המדינה ושאר-בשר המולדת.

אציין שהמשמעות של הגדרות אלו באה מאיתנו, ומתשוקתנו להוויה, כוח קיומי הנשגב לכל תנאי חיצוני, אנו מקבלים אותן על עצמנו. כך עשו חלוצי הציונות בנטלם את עבודת בניין הארץ הקשה שאבותיהם בני עם הספר לא התנסו בה, וסכנות כגון ייבוש הביצות והשתתפות בצבא הבריטי. כך התעלו הם מעבר לסיפוק צרכי גופם שלהם, נטלו על עצמם קשיים למען מושא כמיהתם, ארץ ישראל, הקיימת אך כזכרון בתודעה הקולקטיבית של העם היהודי, והוכיחו את הווית האדם כשונה מן הגוף, כאוסף של זכרונות חיים המשרתים מרחב הולך וגדל של בחירה.

גם בקנה מידה קטן, המשפחות מתחלקות לשניים. אלו שצרכיהם הגופניים של בני המשפחה קודמים להוויתם האנושית ואלו שלהיפך. אני מסופק מלחשוב שהתהליך הוא מן האפשרות הראשונה כלפי האפשרות השניה. שוב, אין הדבר שחור ולבן כפי שהצגתיו.

עם זאת, מדוע הסכסוך בלתי-נמנע? משום שמושא אהבתם וכמיהתם של בני שני העמים שונה. כל עוד לא יובן הצורך בהגדרה עצמית כצורך פילוסופי, קיומי של האדם, אשר לא ניתן להימנע ממנו, ולא ניתן אף להשביעו בשום דבר חומרי, סופי ומוגבל באופיו – כמו אוסף הקרשים מהם עשויה האדמה אליה אנו קשורים, לא נבין שאנו מאותה המהות, יהודים וערבים, והאינטרס שלנו דומה, ומכאן ששיתוף פעולה אפשרי. שיתוף הפעולה מתרחש לא רק סביב דאגה לצרכים הגופניים, הכלכליים זה של זה, אלא גם ובראש בהבנה כיצד לספק את צורכנו להגדרה עצמית באופן שיביא לנו מרחב הולך וגדל של בחירה, כאינדיווידואלים וכעם. לא ניתן להפריד את שתי האפשרויות הנ"ל.

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על זהות והגדרה עצמית

  1. edenazo הגיב:

    אהבתי מאוד את הבלוג, ואת השיר מחול בנפש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s