מדוע הכל קיים?

אתחיל בלוג זה באמרה פשוטה של הפילוסוף היווני הפרה-סוקראטי פרמנידס: היש ישננו והאין אינו. לכאורה אמרה פשוטה וטאוטולוגית (על משקל ורדים הם ורודים, דשא הוא ירוק, עננים הם עננים), אלא שעל פי הסיפור, פגש את אלת החוכמה שאמרה לו "לך בדרך החושים ולא בדרך האמת, משום שהחושים מטעים אותנו". לאחר שניסה לסגור את עצמו בפני עולם החושים, מבפנים כמובן, כדי להגיע למה שסוקרטס כינה מאוחר יותר "כד אטום למים" – מה שלא ניתן להפריכו יותר באמצעות השכל, מצא אמרה זו, על מימדיה המפתיעים. האם יכולים אנו להטיל ספק באמרה זו?

מלבד האמרה הידועה, הגיע למסקנות נוספות, באופן הכרוך בצעד אחר צעד של הוכחה לוגית, כמו בגיאומטריה. המסקנה הראשונה היא "היש לא נוצר מעולם ולא ייעלם לעולם". בעולם בו אנשים פועלים על פי הימור, ניחוש, שמים את רגשותיהם על המזבח באופן שאינו מאפשר לראות צעד אחד קדימה – ההתנסות בגיאומטריה, כמו שלומדים אנו בכיתה ט' הייתה כל כך מוערכת וחשובה, שעל בית של חכם יווני אחד נכתב "מי שלא יודע גיאומטריה שלא ייכנס לכאן". אך אל דאגה – אין נושאו של מאמר זה הוכחות גיאומטריות ומסקנות מתמטיות. אך ככל שאני הולך אחורה לימי נעורי ולימי בית הספר נעשים חוויותיי חשובות ויסודיות הרבה יותר, ומניחים תשתית הכרחית לבא אחריהם, שלא הייתי חווה אחרת.

אם היש נוצר, הוא נוצר לבטח מן האין, או מן היש. עכשיו את שתי האפשרויות אנו פוסלים: הוא אינו היה יכול להיווצר מן האין, משום שהאין אינו. הוא גם לא יכול היה להיווצר מן היש, משום שזה היה אומר שהיש היה קיים גם קודם. באופן דומה היש גם לא ייעלם לעולם.

שאלה נוספת שנהגתי לשאול את עצמי בימי ילדותי: הכיצד ייתכן שמשהו בכלל קיים? מה שסביבי נראה שרירותי ואקראי, מדוע קיים בדרך זו ולא אחרת? מדוע על העץ שמעבר לחלוני קיימים שני פירות מנגו ולא שלושה? שאלה זו נשמעת ילדותית, אך זה נוגד את טבענו ההגיוני, ומכאן שגם האישי, שלדבר לא תהיה סיבה. צריכה להיות לכך סיבה טובה, שלא תהיה סיבה, כמו ההוכחה "בדרך השלילה" שהצבתי קודם, בקשר ליש, שלא נוצר. מדוע שנקבל שהמציאות היא אקראית ושרירותית, וכל הקיים בה יכול היה להיות אחרת, אם החושים, באמצעותם אנו קולטים זאת, מטעים אותנו? כדי להוכיח את הטענה האחרונה, ביקרתי פעם במוזיאון בפתח-תקווה בו תבליט אחד של פני אדם נראה בולט, ואילו אותו תבליט כמעט, אלא שקוע, נראה לידו. שניהם היו בלתי-ניתנים להבחנה אם מסתכלים עליהם בעין אחת. אך בכל זאת, תקופה ארוכה, וייתכן שאיני היחיד, קיבלתי את המציאות כ"מטריקס" שנמצא בתוך מחשב – מציאות שהנתונים אודותיה שמורים מחוצה לי במקום מסויים, וגופי, ואולי אפילו אני כייצור תבוני, חלק ממטריצה זו, כמו טבלה של מספרים שכתובים איפשהו ומונפשים. בכל מקרה, ההתנתקות מה"מטריקס" כמוהו כפשע נתעב כלפי וכלפי מי שאוהבים אותי והביאו אותי עד הלום. אך האמנם חיים אנו במשחק מחשב, או "מבוכים ודרקונים"? אם כך, מדוע לא לכבד את זכותנו לעזוב את המשחק?

כאן נכנס לתמונה ספר נוסף שקראתי, Biocentrism של רוברט לנזה, מדען בעל חשיבה מקורית ורדיקלית, שהסביר שאת כל המציאות רואים אנו דרך הפריזמה של התודעה, ולמיטב ידיעתנו מחוץ לתודעה לא קיים דבר. התגליות הקוונטיות המרעישות, שבכוחם לזעזע את כל מה שאנו יודעים לגבי העולם החיצוני ותפיסתנו ה"קוהרנטית" של דברים שקיומם הגשמי נפרד מאיתנו, כמעט לא היכתה גלים כמצופה ובעיקר שימשו לפיתוח לייזרים, מכשירי מיקרוגל ורדאר ודומיהם. את האבסורד שבחישובים, המבוטאים ע"י תפיסתו האינטואיטיבית והאנושית של איינשטיין "איני מאמין שאלוהים יושב ומשחק בקוביות", פינו הם הצידה לטובת התועלת החומרית שבהמצאותיהם, וראוי היה שייקחו משחק זה בקוביות, שאמנם לא ניתן, ואפילו איינשטיין בעצמו לא הצליח להכחיש, אלא שכאשר אלוהים משחק בקוביות, חייב להיות הדבר כדי ללמד אותנו, ובמיוחד את המדענים ובעלי הראש המדעי והתפיסה הישרה בינינו שיעור. כאשר מחשב זה בו אני כותב נמצא מול עיני ואני מביט בו, הוא למעשה קיים כפי שאני תופס אותו. לחיצה על המקש "א" תביא להופעת האות א' על המסך. אין פה שום הגרלת לוטו, טוטו או משחק בקוביות. זה נכון כל עוד אני מביט בו. אך אם לפתע אני מסובב את הראש – ייתכן ואיננו שם. אם יום אחד אחזור הביתה ואגלה את המסך בחדר של אחי, אני מבין שהוא בטח הזדקק לו בשביל לשחק או בשביל להתכתב. משמע שעבורי המסך אינו קיים באופן "קוהרנטי" בחדרי כל עוד איני תופס אותו בחושיי – יכול הוא להיות גם בחדר של אחי, של הוריי או כל מקום אחר לצורך העניין. על כן, פיזיקאי מכניקת הקוונטים יגיד שישנו סיכוי למצוא את החפץ כל עוד איננו רואים אותו, במקומות שונים, מהם סביר יותר או פחות. זה נכון לגבי גרעיני ולוויני אטומים זעירים וזה נכון באותה מידה לגבי חפצים מקרוסקופיים (ההפך ממיקרוסקופיים, כאלו שלא דרוש מיקרוסקופ לראותם). אך משום שיש סיכוי, החפץ לא קיים, אלא בתור ענני הסתברות, עבה יותר – סביר יותר, וכך כל המציאות כולה. עץ באמצע היער שאיש לא ראה ולא שמע שנפל – לא נפל אלא ברגע שהסתכלנו עליו, וכל ההיסטוריה של נפילתו, כולל העשבים שנמעכו, נוצרה באותו הרגע. עד אז הוא היה קיים, כמו כל עץ אחר ביער, כעננת הסתברות – עם סיכוי ניתן לחישוב (התלוי במזג האוויר ובגורמים אחרים) למצוא אותו נפול או עומד. ראייה אבסורדית למעשה זו היא הנחה הכרחית בתהליך הייצור שהביא לנו הרבה מהטכנולוגיה האמינה שעלינו אנו נשענים בחיי היום-יום, כמו מכשיר הסטריאו או ה-MP3 המשמשים לשמיעת מוזיקה באיכות גבוהה. ישנם ניסויים המוכיחים זאת, אותם לא אפרט כאן, אלא שהם מראים בבירור דברים בלתי-אפשריים לכאורה על פי התפיסה של מציאות חיצונית בלתי תלויה בנו – כמו חלקיק אור שנעלם והופיע מחדש בגלל שההיסטוריה שלו השתנתה במקום אחר, או שיודע את העתיד ומכאן מחשב את צעדיו, כמו ייצור אינטליגנטי ואף ערמומי…

לאחר שהמובן שקיום של דברים מחוצה לנו, ואינו תלוי בנו, הופרך כתעתוע של החושים, וב"דרך האמת" של פרמנידס אין הוא נכון, ואין אנו יכולים להיות בטוחים באמיתותו, ביצענו "כריתת עץ" קרטזיאנית (על שם דקארט, פילוסוף אחר, שחי יותר מאלף שנה אחריו) והגענו למסקנה שאין אנו יכולים להיות בטוחים בקיום של דבר, מלבד תודעתנו אנו – אני חושב משמע אני קיים, או ליתר דיוק, "קוגיטו ארגו סום" בלטינית, קוגיטו מלשון ידיעה, כמו קוגניציה. מה שאני יודע, נמצא בתודעה שלי, אני יודע שקיים. כל השאר, אינו קיים אלא בגדר השערה, אינטליגנטית או לא. אלא שכאן דרכו של דקארט תמצא כבעייתית עבור רבים – ובצדק. ע"י מהות אינסופית, האלוהים, שיצר את דעתו, ברא שם מהות שלא הייתה יכולה להיווצר בידי יצור סופי כמותו.

כאן אני מטיל ספק בחוש בו דברים קיימים באופן אקראי, שוב כי חושי אומרים לי זאת, כמו המסקנה בראשית הבלוג שוורדים הם ורודים. מי שלא ראה ורד לבן מימיו, כמו המלכה מ"עליזה באץ הפלאות", צפויה לו התפכחות, אותה ניסו הגננים למנוע, כי המלכה אמורה לדעת דברים שכאלו… שיש ורדים בצבע לבן.

משום שאני יצור סופי ומוגבל, ואין אני מסוגל לקפוץ אל הירח בקפיצה אחת, וגם לא בשתיים, ולעתים אפילו שוכח את המפתחות בתוך האוטו, אין אני מסוגל להבדיל בין קיום שרירותי, ללא סיבה, וקיום מתוכנן, בו כל דבר הכרחי אשר יש בו סיבה טובה, ולא יכול זה להיות אחרת. כיצד לא יכול זה להיות אחרת? במה אנו בטוחים? היש ישנו והאין איננו. כל מה ששייך לקטגוריית ה"יש", בהכרח ישנו. דוגמא לכך אני יכול למצוא שוב, מימי בית הספר, אך כדי לא להרגיז, הפעם מכיתה ד': ציר המספרים. כל מספר על הציר, משום ששייך לקבוצת היש, בהכרח ישנו. אם אקח מספר ענק, כמו 500, ואוסיף לו "ועוד אחת", אגיע תמיד למספר יותר גבוה. אין גבול למספרים, ומכאן שהם כולם קיימים. גם שאלות מתחכמות כמו 2 פחות 4, מביאים תשובה, וגם אם אין אני מסכים להגיון (אולי חוזרים לכיוון השני ברגע שמגיעים לאפס, ושתיים פחות 4 שווים שתיים?), התשובה מינוס שתיים כתשובה חייבת להיות קיימת, alla פרמנידס. בעולם נטול סתירות פנימיות, או כזה בו מצטמצמות הסתירות למינימום, התשובה המתקבלת היא מינוס שתיים, שהרי ארבע ועוד שתיים, נגזרת של התרגיל הקודם, לא שווים שתיים, אלא שש. עלי לבחור באיזה מן העולמות, כדי למצוא את הקיים.

אם נזכור שאני יצור קטן סופי ומוגבל, ופעם חשבתי שדברים בעולם הם אקראיים ושרירותיים (ועכשיו אני מבין שאין זה בהכרח כך), הרי שעבור אדם אחר, ההפך בהכרח נכון (על פי החושים – ואולי על פי האמת? הקורא מוזמן לחשוב). עם זאת, שנינו נמצאים באותה מציאות, וכך מוגשם "היש ישנו" – עולם בו קיימת מציאות חיצונית שרירותית, מנקודת מבטי, עולם בו לא קיימת מציאות שרירותית, מנקודת מבטו של פלוני, ועולם המכיל את שתי המציאויות הנ"ל – שהרי כל יצור בעל תודעה, כמוני, כמוך וכמו החתול של השכנים הוא עולם בפני עצמו, תת-עולם של מציאות רחבה יותר, ואפילו הרבה יותר. כל אפשרות אחרת, הייתה סותרת את "היש ישננו והאין אינו" – עולם בו אחת מהאפשרויות האלו הייתה אינה, פשוט אינו וסוף פסוק, כמו שהמספר 4 ישנו, וגם 40, ועולם בו המספרים האלו אינם אינו, וגם ישנו – בתודעה של מי שלא עבר את כיתה ב', לדוגמא. זה מתחיל להזכיר את הסוף של "הסיפור שלא נגמר" – בו הפיה מודיעה לבסטיאן שככל שיבקש יותר משאלות כך עולמו יהיה עשיר יותר. משום שהיש ישנו, כך יהיה עולמנו עשיר יותר ככל שנחשוב על יותר אפשרויות קיום – ולו רק בדמיון. האמנם?

ביננו, עוד לא מצאתי נכון לכתיבת שורות אלו שום הוכחה שישנה מציאות חיצונית עם עצמים שרירותיים, מחוץ למה שקיים אצלי בתודעה. אבל כן מצאתי "היש ישננו והאין אינו" – מכאן שמכאן ועד הודעה חדשה, אניח שמה שקיים סביבי אינו אלא "היש ישננו והאין אינו". האין והיש סותרים זה את זה ולא יכולים להתקיים ביחד – איני יכול ללכת לים וליהנות מהשקיעה לאחריה. לא יכולתי ללמוד באוניברסיטה בלא לסיים בגרות מלאה. איני יכול להיות נאמן לבת-זוגי ובו ובזמן להקדיש את תשומת-לבי הסופית לאחרת.

מכאן, קצרה הדרך להוכחת אובייקטים אחרים – כמו אלוהים של דקארט. האמנם ישנו? נגיד שכן. מה אנו יודעים עליו? האם אנחנו חלק ממנו? האם הוא שולט בכל ואחראי לכל? עולם בו הוא אינו שולט ואינו אחראי לבטח קיים, שהרי "היש ישננו". הוא אף חלק מעולם גדול יותר המכיל לפחות עולם בו אלוהים אכן שולט וקיים. אך מה לגבי כל היש? האם אלוהים שולט בכל היש? הדבר סותר רצון לכאורה חופשי. אילו היה שולט בכל, הרצון החופשי לא היה קיים, שהרי היה תלוי בו. אבל אם אין הוא מסוגל לברוא יצור עם רצון חופשי כמוני, שמסוגל אפילו להטיל ספק בקיומו, או לפחות בשליטתו על כל מה שקיים, הרי שאין הוא שולט בעצמו דיו כדי שלא להתערב ברצונותיי. הרצון החופשי הוא כמו אבן שאלוהים אינו מסוגל להרימה. הוא מסוגל להרימה, כי הוא יכול הכל, אבל אילו היה מרימה, לא הייתה אבן שלא היה מסוגל להרימה. האם ה"יש ישננו" חזק יותר מאלוהים? אולי הוא חלק מאלוהים? אם היה חזק יותר מאלוהים, היה בעצמו אלוהים, או כי אלוהים חזק מהכל. או שהיה אלוהים נוסף חזק יותר מהיש ישננו. אבל היש ישננו מתגלגל במוחי וגם עכשיו במקלדת. זאת עובדה. האם זאת אשליה? לא אטיל ספק ביכולתי להפעיל שיקול דעת הגיוני, כי אז אהיה באמת משותק, כמו אבן. ולא יהיה איכפת לי אם אלוהים יוכל להרימה או לא. הרצון החופשי מפעם בי ואיני יכול לעשות דבר. הוא פשוט שייך ל"יש". יש עולם בו אני פועל על פי מיטב שיקול דעתי, ואין אני יכול להתנגד לו.

חזרה לאלוהים השולט בכל. אם זה נכון, הוא גם שולט בעצמו. האם אלוהים שולט בעצמו קיים? שוב יש לחזור מדי פעם ל"היש ישננו". השאלה מי מכיל את מי? האלוהים ששולט בעצמו או זה שלא שולט? מיהו פרי הדמיון של מי? כאן נכנסה לי התובנה הבאה – כשאני מזייף אובדן שליטה, איני יכול לעשות זאת באופן מושלם, כי עקב הזיוף אני בשליטה, ואני אינני מושלם, אני בן-אדם. אך עבור אלוהים, זה טוב כמו אובדן שליטה אמיתי, במיוחד לאור העובדה ששולט בעצמו באופן מושלם לחלוטין כישות ללא מגבלות. על כן האלוהים שאינו שולט בעצמו אינו אלא חלום בלהות בדמיונו של זה ששולט בעצמו, ולא להיפך – כי חוסר השליטה שייך ל"אין", והאין אינו, ואילו עבור אלוהים השליטה כבר כוללת את חוסר השליטה בתוך עצמה. אך אין אלוהים יכול לשלוט, או ליתר דיוק הוא בהכרח יבחר שלא לשלוט, ברצוננו החופשי, מעצם היותו אלוהים. אלוהים ששולט ברצוננו החופשי שייך ל"אין". רק אלוהים שאינו מתערב ברצוננו החופשי שייך ל"יש". חדשות טובות. כבר הייתי במתח מעצם המחשבה שיום אחד יינטל ממני הרצון. אך מה אם לא ניחנו ברצון חופשי? אולי אני רובוט? אולי, אבל מישהו בעולמנו כן ניחן, שוב "היש" וכו', ואולי זה אני? על כן יש לאמץ את מה שאמר סוקרטס – "דע את עצמך". הפעל את שיקול דעתך למיטבו – ואז היווכח שיש לך רצון חופשי, או שלא, אבל שווה לקחת סיכון…

אזהרה אחרונה למי שייקח את ה"יש ישנו והאין איננו" ברצינות – לפעמים נדמה שכל עולמנו מתמוטט ומתפרק לעתים. זה עובר, מנסיון אישי. אך אם אתה כמוני, אתה חי בעולם בו אתה בונה על שיקול דעתך.

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s