מדוע הכל קיים (2)?

אני מקווה שקראתם בעיון את המאמר הקודם שלי על "היש ישננו והאין אינו". במאמר זה, אני הולך לכתוב על טבע האדם. יש האומרים טוב ויש רע. בלי להיכנס יותר מדי לעובי הקורה של רוסו, הובס ולוק, הטוענים טווח של דעות שונות ומגוונות מ: (רוסו) טבע האדם טוב מטבעו, יש רק להעניק לו את הזכות ללמוד מהניסיון, עד (הובס) "אדם לאדם זאב" הידוע, בו יש צורך באכיפה של חוקים (על פי ספרו הידוע "לוויתן", מטאפורה למדינה) על מנת להבטיח שלא נרמוס זה את הזכויות של זה, אנסה ליצור חיבור בין הקורא לבין ניסיונו האישי, על מנת שייווכח, תחילה בחוסר התוחלת שבהנחות בתחום, הגם שאינן עומדות במבחן המציאות, ולאחר מכן באסטרטגיות מעשיות, המכירות בעצמי בעין אמיתית ומפוכחת, אך אופטימית במידה הדרושה על מנת למצות את מה שיש לחיים להציע, באמצעותן ניתן להתמודד עם החלטות ובעיקר עם אותן סיטואציות מביכות בה אנו למדים על כבודנו ועל בשרנו את הצד הקשה והלא-נעים של מה שאפשרי.

אתחיל את הדיון בהפרעה ידועה לשמצה, מקצת מכם מכירים אותה, ולאחרים הינה חדשה: הפרעה אובססיבית-כפייתית. מדובר בהפרעה בעלת שני חלקים: החלק האובססיבי, שנוגע למחשבות כפייתיות, והחלק הכפייתי, שנוגע למעשים טקסיים להם לכאורה יש ערך, אלא שהם יוצאים מכל פרופורציה ולעתים מיותרים.

החלק הראשון נוגע למחשבות כפייתיות, או לאי היכולת לכאורה לצאת מהן. דוגמא ראשונה שאביא היא כדלהלן:

א': ב', האם טענת לא פעם שיש לך שליטה במחשבותייך?

ב': תמיד הייתה לי, ועודנה ישנה במלוא אונה…

א': נסה לא לחשוב על פיל ורוד…

ב': לא חשבתי ולו לרגע על פיל ורוד…

כולנו יודעים היטב מה מתרחש במוח של ב' בשעה שהוא מונע מעצמו דבר כל כך בסיסי, כמו מים לנשמה, או אוויר לנשימה. הוא ראה בחורות עירומות רוכבות על פיל ורוד. או לפחות כך נראה הנסיון הלא מוצלח במיוחד להסיח את מחשבותיו. אם היה חושב על כסף, כנראה שהיה חושב לקנות איזה פיל… קודם ורוד, ואולי דווקא אדום? זה דומה בצבע…

מניסיון זה מסיקים אנו שמטבענו אין אנו יכולים להימנע מלחשוב, ושתמיד ככל הנראה נצטרך לעשות זאת. מי שסבור שלרגע אחד לא חשב על כלום, מוזמן להתמודד עם קול קטן, כשל ילד, שאמר בדיוק את זה – "אני לא חושב על דבר…" או, יתרה מכך, "איזה קול קטן"? כל אלו – למען הסר ספק – נכללות במניין של מחשבות.

אך האם אנו יכולים לבחור אילו מחשבות ייכנסו לתאינו האפורים? האומנם ניסיון לחשוב על פרפרים, או פיל ורוד במשך שעתיים ברצף יצליח? שוב, מחשבות ינסו להתקילכם במקומות הכי רגישים שלכם – "כמה אני מצליח לחשוב על פיל!", "מעניין אם בעלי היה מצליח…", "אני צריכה לשלם חשבון בנק", "איזה תרגיל מטופש" וכו'. אם זאת, מחשבות על דרכי הרבייה של פרפר, או על ריקוד החיזור של פיל אפריקני לא ייכנסו לראשכם, לפחות האינטואיציה אומרת שזה יקרה בסבירות נמוכה יותר, ואסביר מדוע בהמשך.

אם תהיתם מדוע זה קורה, הרי שכבר הסברתי במאמרי הקודם שרצוננו רצון חופשי. לא רק שהינו חופשי, עשויים אנו לרצות כל דבר בכל סיטואציה, ללא תלות, שהרי זה פירושו של המילה "חופשי". ובכל זאת, אין זה כך. אדם בחנות בשמים יחשוב על טעמו האישי בריח הבשמים השונים, והסיכוי שיחשוב על מכוניות קטן יותר (אלא אם הוא גבר…). כנ"ל כאשר מתרכז האדם בנהיגה, כאשר מתרגל הוא, או לפחות אפשרי הדבר, שמחשבותיו ינועו ברגע הנכון סביב מה שחשוב באותו הרגע – צבע הרמזור, אופי התמרור וההילוך הנכון שבתיבה. כיצד זה אפשרי? כיצד מתיישב הדבר עם רצון חופשי?

מבין האדם שהעולם בנוי מחוקים. לפחות כאשר בגיל שנתיים הכנסתי את אצבעי לנר יום ההולדת שלי ברוב סקרנות, למדתי שישנם חוקים. האש צורבת, ודבר לא ישנה עובדה זו, גם לא שידולים של ילד חמוד בעל פני מלאך, או לצורך העניין, אמא נזעמת. חוקים הם פועל יוצא, איך לא, של "היש ישנו", וביטולם או שינויים יוצר אינות כלפיהם.

בעולם זה של חוקים, רצון אחד סותר את השני. אם אמעד חלילה מחוקי התנועה, לא אוכל להגשים את שאיפותיי האקדמיות, או האישיות, ואף לא שאיפות חומריות לצבירת עושר, ממון ותהילה. זאת משום שאלה דורשים גוף תקין המאפשר חיים, ורצוי נפש בריאה, בגוף בריא, כמובן. מעידה מחוקי התנועה מגבירה את הסיכוי לאסון תנועתי, פשוט לאור התובנה הפשוטה והטבעית ששמירתם מהווה הדרך היחידה לקיומה של אפשרות בה אסון כזה עשוי שלא להתרחש בכלל, כמו שני מחוגי שעון, רחוקים ונעים באותה המהירות, שלא ייפגשו לעולם.

על כן, מקריב אני, כמוך, את חופשיות רצוני, כדי שאוכל להגשים את רצונותיי האחרים. אחרת אתקל במצב בו איני יכול לממש את רצונותיי כלל. קשה לחלום על הגשמת מאוויים מכוסה בתחבושות בבית-חולים, על אחת כמה וכמה שהמחטים מסיחות את דעתך, ואני כותב מניסיון אישי…

להקרבה זו אני קורא התניה.

אם כך, אין אני יכול להגשים את כל רצונותיי, עלי רק לבחור באפשרות זו או אחרת. או שאבחר בהקרבת רצוני, שהרי על פי "היש" קיים בעולם אדם הבוחר תחילה כך, או שאבחר קודם כל באפשרות הפחות אקראית, אתקל בחוסר היכולת להגשים את רצוני, אפשר בבושת פנים שאינני ממליץ עליה מעבר למידה סבירה, ואז, אם חיי יתירו זאת, אפשר שבפעם הבאה אנהג על פי ראיית הנולד, וכך אחווה את שני העולמות במידה ואכסף לכך.

כל ההתניות יכולות על פי "היש" להתקיים, ועדיין תמיד תמצא להן סיבה, רצון כלשהו, במודע או שלא. זאת משום שההשליה העצמית יוצרת עולם זמני בו נדמה שאין זה כך. לדוגמא: יכול אני שלא למצוא בת-זוג עד גיל 30. מעבר לכך, יכול אני להרגיש לא נוח עם בנות המין-השני. זאת משום שלא אעשה לידן הכל – לא אשים עצמי ללעג, לא אתחצף בעדינות ובמה שנקרא טאקט, לא אסוב סביב נושאים יומיומיים בשיחה, רק על דברים ברומו של עולם, גם אם זה עולמי שלי. כך מקבל אני רק את חציה של עוגת מה שאפשרי עם בת-זוג. אך מדוע זה כך? משום רצוני הנסתר להיות נאהב. הרי סבור אני שעלי להיות גדול, ראוי להערכה, מחונך ומנומס עד יובש, ומכאן עלי להתנות את רצוני החופשי ולכבלו כדי לקבל את מה שחפצתי בו – להרגיש אהוב. איני מודע לכך, אלא שהתניה מסתורית זו, שייתכן ולוקח אני כמובנה מאליה, קיימת אך ורק בגלל מניע גלוי או נסתר. אילו מניע זה היה גלוי, ייתכן והייתי יכול להשיג את אותו הרצון בדרכים שאינן כובלות אותו. דווקא משום חוש ההומור שלי, גם על עצמי, אהיה ראוי להערכה, דווקא בגלל התעוזה אהיה בעל נפש גדולה. אך לאור הבנה זו, של "היש ישנו", ניתן להיפתר מההתניה כמות שהיא, ללא תשומת לב אפילו למניע הנסתר שלה, זאת משום שהיא אינה עשויה מברזל. אם רק אוכל להגיע למניע הנסתר, אצליח לגשר בין שני הקצוות, במיוחד באמצעות מה שנקרא "אהבה", ועליו ידובר בהמשך, ולהגשים את שני הרצונות. אהבה, לצורכנו עתה, מתרחשת בין בעל רצון אחד למשנהו, ומשום ששניהם חופשיים, ואינם כבולים לחוקי העולם, מאפשרת לכל אחד מאיתנו להגשים את הרצון גם לאור מה שנדמה במחוץ להיפוכו – שהרי היא מאפשרת להבין את רצונו של זה שאוהבים באופן חופשי  יותר. דרישת שלום חמה, גם אם לא תעלה את הטמפרטורה כדי לאפשר לי אנרגיה לעשות, יכולה לחמם את הלב בימים קרים…

עלינו לקבל את חוקי העולם, לראות את הנולד ומתוך הבנה של כיצד דבר תלוי בדבר, להגשים את רצוננו החופשי תוך שמירת גבולות ברורים. כאשר הדבר בא מתוך רצון חופשי, נטבע הדבר בטבעו של האדם, ומשפיע כך על מרחב הרצונות האינסופי בהקשר נתון. כך בדוגמת הנהיגה, רצונותיי כולם התלויים בהישארותי בין היצורים החיים מאלצים אותי לאמץ צייתנות לחוקי התנועה לתוך טבעי. כאשר מדבר רוסו על החינוך, בו אם יזרוק הילד אבן על החלון יחווה בלילה קור, הוא למעשה מזמין את האדם לחוות את התהליך של הטבעת התניות כדי לאפשר את רצונו החופשי, כלומר לא לזרוק את האבן כדי שלא יהיה לו קר. אלא שיודעים אנו שאנשים בוחרים בבחירות הסותרות את רצונם החופשי, אפילו למרות ידיעתם. לעתים אין הם מבינים כיצד דבר קשור בדבר, ומי לא יודע שניתן ללמוד דברים בדרך הקלה, תוך ראיית הנולד, או בדרך הקשה, של נשיאה בתוצאות הקשות של חוסר נטילת האחריות. האם טבע האדם טוב או רע? טבע האדם בא על מנת להגשים את רצונותיו באותם דפוסים על פיהם דבר תלוי בדבר, ואינו בהכרח משקף דבר אחר. עם זאת, עלינו, כיצורים הניחנים ברצון חופשי, לתת את ההזדמנות לראות את הנולד, את הפיכחון, ואת האפשרות לקחת אחריות, על מנת לאפשר יותר בחירה חופשית בין האפשרויות הנ"ל. במישור זה מצויה הקדמה האנושית: כמה אנחנו כקופים נכונים להשתמש במקל כדי להפיל את הבננה היושבת מחוץ לכלוב, משאת נפשנו, או פשוט לנסות שוב ושוב להשיגה באופן ישיר, כאשר מטיח בפנינו הכישלון כל פעם כטרי ורענן. למעשה בגלל "היש ישננו" כשלון מצפה לנו בכל צעד בדרך למימוש רצונותינו, כולל אלו המכוונים לאושרנו הכמוס והנכסף. האדם הנבון אינו משלה את עצמו בדרך לצעדים מיותרים שיביאו תוצאה מסוימת, אלא יזהה את התנאים ההכרחיים בתוך עולמו שעליהם לקרות על מנת שרצון כלשהו יוכל להתממש, וידאג להטביע בתוכו דפוסי רצייה אמיתיים, המכירים במציאות.

עולם הנסתר שתיארתי לעיל, לו אקרא "עולם אי-הפעולה", ואף "עולם החובה", משום שאין הוא מבוסס על פעולה המכוונת לתוצאה, מכיל כבר כל אינטראקציה בין חוקי הטבע, וכל ניסיון אנושי מצידנו לפעול ולבחור בהתאם לרצונות, כמו פזל הזזה. אם זאת, הינו מפוכח יותר, והינו עולם-על, מציאות גבוהה יותר, בו מי שחי בה אינו מפסיד דבר. המעבר אליה הוא שלב הכרחי ורק עניין של זמן בהתבגרות של כל נפש בעלת בחירה חופשית, שהרי דרגות החופש בה גבוהות יותר, והחוויה בה עשירה יותר, למרות שהיא לכאורה מכוונת את הרצון החופשי לאפשרויות מוגבלות בהקשר נתון, ומחייבת לגבי נוהג מסוים, כמו שמירה על הבריאות ועל חוקי התנועה. היעד של כולנו הוא לשם, אלה שיישארו בחיים כדי להגיע לשלב זה, ובאימוץ כאן ועכשיו אין אנו מפסידים דבר מרצוננו החופשי, למעט האפשרות הבלתי-אפשרית לכבול את רצוננו לאיוולת שבאי ראיית הנולד ואי-ההכרה במציאות.

שמות נוספים הם "הנשגב" שהרי טבע זה נשגב לרצוננו החופשי על פני השטח, שעלול למעשה לרצות הכל בלא הבחנה. "ההתעלות" פירושה שאדם מתעלה מעל לטבעו, שהוא הרצון החופשי ללא ההבחנה, אלא שכאן קיים מימד נוסף: באותו הרגע בו אני בוחר לנשק את אהובתי הטרייה לראשונה, או לאזור אומץ לבחור ברכבת הרים או בדבר מה המעורר רתיעה אני מתעלה מעל לטבעי הקיים, מראה של רצונותיי הקודמים, על מנת לאפשר רצונות חדשים. כאשר אני כובש את הפחד או הביישנות אני מבין שאלו אינם עוד משרתים את מטרתי לחוות את מלוא הווייתי האנושית ודרגת החופש המלאה אותה עקרון "היש" מאפשר לי. מקורה של ההתעלות הוא בנשגב, בעולם בו חופש וחובה נפגשים ומשרתים זה את זה כידידים עמוקים, ואף באינטימיות.

לאחר שחווינו את מציאות הנשגב, אשר טבועה כחלק בלתי נפרד ממישור ההוויה, ומהווה חוקיות עומק נסתרת בתוכה, הנובעת כמסקנה לוגית מהרצון החופשי לו אני נכסף ביחס לעולם בו ישנם חוקים, השאלה על חינוך, בין הובס "אדם לאדם זאב" לרוסו המתירני מקבלת מענה חלקי: אין אנו מסוגלים לכבוש את רצונו החופשי של אדם לחלוטין, בין השאר משום ששליטה עצמית היא אשליה עבור מי שניחן ברצון חופשי. זאת למדנו היטב מהדיאלוג בו פלוני ביקש מאלמוני לשלוט במחשבותיו ולהניאן מלחשוב על דבר מסוים. אם מחשבותינו אינן נתונות לשליטה, ובחירתנו אקראית, באופן המאפשר ייצוג של כל היש, בחלוקה שווה על מספר אינסופי של אנשים הבוחרים על פי רצון, אזי החינוך היחידי שייתכן, התיקון היחיד לטבע האדם, וקנה המידה היחיד לטוב ולרע שמצאתי הוא ההזדמנות לתת את האפשרות להעמיק מעל פני השטח של הרצון החופשי חסר ההבחנה לתוך פנימיות האדם, עולם החופש והחובה בו ראיית הנולד ומימושה בבחירות האישיות מהווה המציאות היחידה בה ניתן לבחור בחירות כסובייקט בעל רצון חופשי ויכולת בחירה. כל ניסיון לשלוט באדם אחר לא יצליח מנקודת מבט זו, בה איננו יודעים דבר מלבד "היש ישננו". גם אין טעם לשליטה שכזו, שהרי רצונותיו של כל אדם שונים הם. המכנה המשותף היחיד, למעט רצון חופשי, הוא הנשגב. עקב היותנו בעלי רצון חופשי אנו מתעלים מעל טבענו, שמקורו בפנימיות נסתרת, לתוך פנימיות רחבה יותר, ההולכת וגדלה ללא הרף. פנימיות עמוקה זו היא חלק בלתי-נפרד מהווייתנו, וחלק בלתי-נפרד ממנה הוא ההזדמנות לתת לאנשים אחרים את ההזדמנות לבחור בטוב ולחוותה באופן מלא יותר, בלי הצורך להיתקל בחוקי הטבע כדבר נוקשה, מגביל ומתסכל. הדבר האחרון אינו ניתן למניעה באופן מלא, אך טבעי הדבר שכיווננו כלפי הוויה רחבה יותר, וההחלטה "לקחת את עצמנו בידיים", לחבר דבר אחד לשני, לראות את הנולד ולאפשר מרחב להגשמת רצונותינו מקורה לא ברצון חופשי שרירותי, אלא בחוקיות פילוסופית, המכשירה אותנו כהוויות פילוסופיות, אידאות כמאמר אפלטון וכמו שאלות בגיאומטריה, מעניקה לנו הוויה נצחית שלא תשתנה באופן פוטנציאלי עם כל רגע שחולף, כמו ההגרלה שעורך הטבע בקרני האור בפוגשם במשטח שקוף-למחצה במכניקת הקוונטים, אלא הוויה מוצקה ויסודית, כפי שייתכן ואנו כמהים לה, ואותה נמצא בפנימיות האדם ולא בגוף, ברכוש, בממון ובדברים חולפים אותם חווים באמצעות החושים ואין להם אחיזה בטוחה במציאות שלנו, גם לא לנו בהם.

חינוך אמיתי פירושו להורות לאדם אודות היש ופנימיותו, ולתת לו הזדמנות לבחור בחירות גבוהות יותר מתוך מרחב עשיר יותר של אפשרות. הבחירה נתונה בידיו של האדם. כך נשאר כבודו של האדם כבעל רצון חופשי, שאינו אלא הכרה במציאות, ועם זאת, לאור חוסר המשמעות עד כדי ניהיליזם שבחופש מוחלט, ובעולם בו אין טבע האדם בהכרח כפוף לחוקים מסוימים, יש מקום לחינוך, ואף להתערבות, אך לא במידה היוצרת יותר ממתן הזדמנות. אמצעים נוקשים, כמו ענישה פיזית (עמוד בפינה!) אינם יכולים להשפיע על רצון חופשי שאינו תלוי בדבר, כמו שמכה שוברת לבנה או דלת (מכה מיד של מומחה לאומנות לחימה סינית). אבל הם במקרים מסוימים יכולים באופן סימבולי לשמש כאמצעי תקשורת חווייתי, אשר לו אין תחליף, על מנת ליידע את הסובייקט אודות מה שאפשרי בעולם הפנימי. לרוב אין הם הכרחיים. אפילו לא דנתי במשמעות וההגדרה של טוב או רע, אלא שבהיעדר כל מציאות אחרת הידועה לקורא ולי בשלב זה, מלבד "היש ישננו והאין אינו", וההכרח של קיום חוקים בעולם, יכולים אנו להניח שהטוב הוא מה שמאפשר את הקיום הבלתי-נמנע של היש, ושאין אפשרות אחרת מלבדו, ואילו הרע הוא היעדרו, בעל השפעה הרסנית, שפועלת כנגד מה שקיים בחזקת "מה שיש". למרות שביכולתו של האדם לבחור בין שתי האפשרויות, מעצם "היש", קיימת אפשרות לשתף באמצעות מתן הזדמנות או חינוך, הכוללת העברה של ידע באמצעות תקשורת, ובכך לפתח את הטוב, שהינו הטבע הנשגב, לפחות בחלקו, או לפחות זהו תנאי לפיתוח של הטוב, ומכאן שזה מהווה בעצמו חלק מהטוב. משום ששליטה באדם אחר היא בלתי אמינה, והטוב הוא עניין של גישה לחיים ומכאן לרצונותינו ביחס אליהם, הדבר היחיד שניתן לעשות באשר לטבע זה הוא הבחירה לשתף או לא את טבענו הפנימי והנשגב, אותו ניתן לרכוש בקלות על ידי שיתוף פעולה עם אלה שכבר רכשו אותו באופן זה או אחר. ניתן אף לשתף פעולה בהגשמת רצונות הדדיים, על פי עקרון הפנימיות, וזהו חלק חשוב ובלתי-נמנע בטבע האדם, שאקרא לו "אהבה". על כך וחשיבותו של הנושא עוד במאמרים הבאים.

מודעות פרסומת

אודות eladst

מלחין, מוזיקאי, מתכנת מחשבים, מנגן בפסנתר, כותב שירה. מחפש את הדרך המוצלחת ביותר להעביר מחשבות על העולם ועל הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s