געגועי השחר

מה יעשה הסנאי?
כל אגוז, מן המקדמיה
ועד דוקטור באקדמיה
פיצח כמו טכנאי

מה יעשה העכביש?
כל צורה ברשת
גולש הוא בכל צבעי הקשת
עד שלא רואה פני איש

מה יעשה התרנגול?
מן השחר העולה
נשמע לו צרצור מעולה
איך יקרא לו בקול?

ישב הסנאי וחשב
על אגוז בצד אגודל
כיצד בזה הבוקר בזה הטל
ישבה לו שם בתו, כה נשגב

העכביש מאידך שמח לאידו
כמה כבר לתפוס עוד יש?
האוכל כבר את הקצה למשש?
מה אותו הטל יקשט לדידו?

אותו הפועל, חשב התרנגול
לצד השחר העולה
את פרטיו אין איש דולה
מי כבר יהלל בקול?

אז בא הגשם ושטף הכל
חשבו להם יחד, מי הוא
אותו את הטל שותה בעיניו
האגוז בחיכו וקורי העכביש לפי צרכיו

דומה הדבר לשמי הלילה
מהם יקיצו אף הפועל והתרנגול
את טל הבוקר ישבחו בקול
אף אם אין כתבניתו של העכביש עוד מילה

וישב ופיצח ורקד וטווה
וזקף וקרא עוד קרקור גאווה
מה כבר נשאר עוד בחיי
אלו, אותם אני חותר כבסירה

כי מרוב אהבה, מגיע השחר
לקצה וכאשר הוא מרגיש
כמו קורי עכביש
האגוז, הפועל, והבת – הכל נגמר

מה כבר נשאר,
אלמלא סודות החיים
אז שלח לחמך על פני המים
כי זה עוד מעט נגמר.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

דני והסבון

הסבון בכה שוב
שם באמבטיה בצד
טען שהוא גנוב
וגם שדני לא נחמד

אמא אמרה: "דני,
מה לסבון עשית?
אין הוא, כמדומני,
אלא סבון כשחווית?"

"הסבון כבר לא שלי,
הוא עבר למישהו אחר…
את אבק גופו ממני,
עבר לניקיונו של חבר…"

"מה היית ומה עשית?"
אמרה האם, נועזות…
על מגעו של הסבון, כפית,
אישי עניין זה, לא נואשות…"

"אפילו הסבון כבר מאוכזב",
המשיך דני להתעקש ולומר בשלו.
חברתו של חברו המאוהב,
איננה חברה יפה לניחוחו ולטעמו.

אך הכיצד הוא זאת,
שאותו אביזר רחצה הוא והינו
אומר כ"כ הרבה דברי נוכחות,
בשעה שכה קטן ונדיב הימנו?

לקח דני את הסבון ושאל,
"מה סודך, ידען שקט?
בבואך במגע בכל אתה מעל,
והעושה בך שימוש איננו מתלבט?"

"אוסף אני לגוש, וכל חלק
לגושים, מה שפעם היה דבק
עתה, בהיותו מפריד, הוא למעשה דלק,
ומגע איתי משאיר מאחור הכל כהבזק

יתרה מכך, דני, אתה גופך מעפר,
אל עפר ישוב כבתחילה בראשיתו
אין אתה יכול פעמיים לטבול בו כנהר
במקום אשר מיד ליד בו וזוהי אחריתו."

פורסם בקטגוריה Uncategorized

חלקיק האלוהים או תמריצו ופיתויו של האדם?

כולם מדברים על "חלקיק האלוהים", בוזון היגס, אותו ג'וק או חיפושית קטנה ובלתי-נראית, שמעניקה מסה לכל דבר שאנו רואים או פוגשים, ומכאן הופכת את היקום לכאורה, לאמיתי, לפי חוקי הפיזיקה… "חלקיק אלוהים" חלק מכנים אותו, אבל האם אלוהים באמת היה זקוק למסה כדי שהעולם יתפקד כמו שהוא? כמו כל אמיתה עמוקה, התשובה, לדידי, היא "כן" ו"לא"… מירב האנשים צריכים תמריץ כלשהו, כדי שיוכלו לפעול, למשל כסף, ידידות וקשרים בעבור טובות-הנאה, כוח ומעמד בעבור נוחות, ואפשרות לשבת קרוב לצלחת, כמו גם לאותו הידע, שהמסה היא צירו, עוברת דרך חוט השני ומאפשרת בדיוק אותם דברים כמו שתוארו… אך האמנם אלוהים זקוק לחוקיות זו על מנת לנהל את העולם? בהנחה ואלוהים יכול לנהל את העולם, תוך אפשרות שליטה בלתי-מוגבלת בכל אחד ממרכיביו, ביחד או לחוד, האם בכלל יש על מה לדבר במונחים של מסה? או אולי, השאלה היא, האמנם עולם כזה בכלל יכול להיות קיים, כעולם, ולא רק כהצגה ממוכנת, תיאטרון בובות?

כדי לענות על שאלה כזו, יש לשאול, מהם הדברים המניעים אותנו עמוק בלב: רדיפה ללא תנאי אחר תענוגות החושים, כזו המייחסת למסה החיצונית עצמה את עצם התגמול, או שמא, אהבה ללא תנאי, כזו שלא משנה מה יקרה, אנו נמשיך להתעניין ולטפח את האהובים עלינו, בכל דרך ובחפץ לב? התשובה בשני המקרים, היא, שהאדם עיוור, במקרה הראשון, מבחירה, שהרי העולם מתרחב מעבר לרדיפה אחר תענוגות וכל דבר הניתן לכימות, ואילו במקרה השני, עיוור הוא האדם, בבחירתו לראות רק את טובת מושא אהבתו לנגד עיניו. אם כן, איננו רואים את התמונה כולה, מה שמאפשר לאלוהים שליטה כזו בעולם, שהמסה כבר לא מהווה מציאות מבחינתו, אלא רק, לו נרצה, באופן זמני, מבחינתנו, כקלף מיקוח שלו עם האדם. מי יותר חזק? העקשנות של האדם או הרצון המכונן של האל? ניתן להתווכח ולומר שרצון האדם, לחומר, לכמות ולמסה, עלה על רצון האל, שהיה באמת מעדיף שיאהב ללא תנאי, ותמיד ישים שיקולים חומריים בצד כמשהו משני. עם זאת, ההנחה הזו, שהאדם יכול לקבוע את גורלו אל מול האל, היא בסה"כ הסוואה של רצון האל את טובתו של האדם, ללא תנאי… ומכאן שהוא נותן לו אפשרות להתנסות בשני הקצוות, רק כדי להיווכח שרצון האל המיטיב עולה על יכולתו של האדם להתכסות בחומר, ובכך להגיע למצב של אי-הכרה, אי-אמפתיה ואי-ידיעה.

האם ניתן, איפוא, לקרוא לחלקיק זה "חלקיק האלוהים", או שמא, "החלקיק הנוצר מן הצפייה בו, במצב של אי-אהבת אלוהים"? בדיוק כפי, שתורת הקוונטים מורה, שחלקיקים קיימים כמשהו מוגדר, ובעל מסה ומיקום ברור וניתן לשליטה, רק כאשר ישות מודעת (האובזרוור, או הצופה), בוחרת למדוד אותם…

פורסם בקטגוריה Uncategorized

נישואין בין אטומים וקשרים משונים אחרים

ניכר, ע"פ אדם הפרא של רוסו, למשל, להבין שחומר נוצר מתודעה, ואילו לא להיפך. ללא הגשמת התודעה, אנשים לא יכולים ליצור ציוויליזציה, משום שהם אינם מתעלים מעבר לדפוסי הפעולה של חיות ולטבען. מה ערכו, איפוא, של הידע הנרכש מתוך ההתרועעות עם הציוויליזציה, כל עוד הוא מופנה בניגוד לעקרון עליה היא מושתתת – יצירה בתוך החומר, מן התודעה… אותם עקרונות העושים אותנו לחיים בחברה אנושית, חברה עם חזון של בני-אדם, הם עקרונות המאפשרים לנו להיות מודעים לעצמנו, לשאול מי אנחנו, מה אנחנו, וכפי שציין זאת פאסקל, "האדם הוא קנה סוף, אמנם קנה סוף חושב הוא…". משמע, אנו מסוגלים להפליג במחשבתנו, לאן שנרצה, אלא שחופש זה מותנה בכך שנפעל כבני-אדם. הבחירה בידינו, ולא ניתן להתחמק ממנה ברגע בה היא ניתנת.

אם אשתמש בחופש הבחירה שלי, לא על מנת לתרום למטרה של התרבות האנושית, להראות את מקור החיים ומי אנחנו, בתפיסה הישירה, ובמקום זאת להתווכח בטיעונים פילוסופיים עקרים, היוצאים נגד הכיוון ממנו התרבות הגיעה, האם בכלל אגשים את מטרתי בגוף אדם? מה לגבי צרכי הגופניים מהם אינני מתעלם? מהו אם כן, היתרון של חיים בגוף אדם? מה שבעלי דעות רבים מכנים, "מותר האדם מן הבהמה"?

האמנם, העוסקים במבנה האטומי של העולם, מנתחים מציאות נתונה וקיימת, או שמא, מקורה של מציאות זאת, כפי שמראות תורות קוונטיות ואחרות, כמו למשל תורת היחסות, בתודעה? ואילו, ללא התשוקה והכמיהה לחיי משפחה משותפים, היוצרים יחד ע"פ תורות המזרח את מעגל הסמסארה (לידה ומוות), לא היינו מתקבצים לכדי הסידור המיישב, זה המאפשר לנו לשאול את השאלות הנ"ל, האם לא ניתן לומר, שנגזרות המדע החומרי, המורכבות למראית עין, אינן אלא תוצרי לוואי של תשוקות ומאוויי הלב? אותן אנו מכירים מחיי היום-יום?
למה הדבר דומה? גבר ואישה נישאים, יש להם תשוקות ומאוויים, לחוות מגוון של חוויות מעדינות ועד עזות ומלאות רצון. עם זאת, נוצרות כ"כ הרבה סיטואציות לא רצויות: מה קורה כשהגבר או האישה לא חוזרים הביתה? מה קורה שצריך לעבוד קשה? לנקות ולסדר, גם כשהאישה לא יכולה? לעבוד, גם כאשר הגבר נותן את כל כולו למען משכורת צנועה? להחליף לתינוק חיתולים, לאחר שהוא עושה את צרכיו על דש הבגד?אפילו השאלה הידועה: מי מרים את מכסה האסלה?

אם כך, כ"כ הרבה דברים בלתי-רצויים ולא-צפויים נוצרים, רק בגלל קומץ של מאוויים ותשוקות המתקבצות יחדיו. מהו איפוא, הדין של האטומים, המיתרים, המערכות הקוונטיות והאינרציאליות, ואף המחלות, סימני ההזדקנות, מזג האוויר המשובש, אסונות הטבע, שחלקן מייצר האדם – כ"כ הרבה תוצרי לוואי, שאינם, על פי המקסימה: חומר נוצר מתודעה, אלא הצדדים הלא-נעימים של הנישואין…
האם נישואין יכולים לעבוד רק ע"פ התמקדות שוחקת ומתישה, כפי שכולם יודעים, בצדדים הלא-נעימים, הדורשים טיפול חיצוני? או שמא, ניתן להסיט את תשומת הלב מאלו, להפריח את חיי הנישואין בפועל, ע"י מחוות רוחניות, כגון מחמאות, תמיכה הדדית, עידוד, תשומת לב לצרכים רגשיים, ועוד רבות ונסתרות וצפונות וכהנה? האמנם איש מאיתנו פועל ברוח זו, להפרחת הוול-בינג של האנושות, תוך הפניית תשומת הלב מן החומר אל הרוח, באופן המביא ללב סיפוק אמיתי, ואף את יישוב הדעת המיוחל לדעת את הדברים אשר בתוכנו, חשובים לנו כ"כ באמת… ?

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

געגועים

הו אהובי! היכן היית?
עידן ועידנים חלפו הלכו
מזג האוויר כבר לא באחו
וריח הפרות לו נולדת

חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי
נשמתי הגיתי הגיתי נשמתי
ראיתי שמעתי חיכיתי חשבתי
באתי נרדמתי קמתי הלכתי

אותך בקשר אוהבים קשרתי
אך אתה, נשארת כפי שהינך
במעגלים תמיד אראה אותך
כפי שאני בשאון פעילויותיי

הולך לבדו ורועה בדד
האמנם זה אפשרי, כיצד?
אבנים חדות את רגליך ידקורו
ואילו מלאכים עליך לא ישמורו

למרות את לבי אליך קשרתי
באלף אלפי עבותות
ואת נפשי בך הגיתי
בינות לימים ולילות

דעי לך שהינני מאיר תמיד
כאשר מה שביני לבינך
נופל לא על עיניך, אלא בשכמך
כמו הירח בצדו האפל, היננו עמיד

אז אותו דבר והוא נשאר
הינו נשאר כמו נגמר
אינו זה אלא הזמן החולף
אותנו ביחד, מרקיד ומאלף

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

בארץ עוץ

ישנם סוסים המדברים אל עצים
ישנם עצים הנדיבים לפיות
ולפרפרים ישנם, אבקנים הנושאים
את אבקת הפלאים לרוחות פתרונים

על גדרות ארמונות ישנם לרוב
ציפורים גדולות וצמחים מטפסים
ובתוך הטירה ישנם מעלים באוב
אשר את העתיד אומרים כך יודעים

דבר מן העתיד איננו ודאי ובכל זאת
יודעים הם גם מנחשים
מן הראשית יוליד האדם בנים ובנות
ואם לא גורלו יהיה שצוף בנחשים

טבעות קידושין ותשמישי כישופין
אושרו של אדם בנפש אין יודעין
כי מבנה אין אבל ישנם תהליכין
ולאורך הדרך יש הפונים למודיעין

מחול שדים, מכשפות ורוחות רפאים
מלאכים, ברכות, אותות קמעים ומברכים
ישנם המקפידים וישנם מקלים ומשחררים
בידע ואילו חושך לאנשי האור המספקין

דבר אך מכל זה לעולם לא יישאר
לאלו אשר בנפשם, בידם ובראשם
עולמם אם ניתן כך לכנות אותו המשבר
אותה הבעיה שעתידה עבורם אז להיפתר

מה אוכל לאחר שהדבר יקרה עוד
לשיר, לחרוז, לספר להגות ולומר?
עבורו, שהעולם מר מראשיתו
ואז נגמר, אל תוך הריק שלא הוא יתואר

מי שמביא כליה
לא דרוש לו אפילו כלי משחית,
גם לא חרב, כלי נשק רומח וחנית
אלא בנפש את העולם הוא ממית
וכך תבוא עלינו המחלה והמחילה

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

שקיעתה של האימפריה

הו, הציפורים מצייצות, הזמיר שר
התרנגול קורא והזאב מבכה הסהר
השחר אבק מנקה טל ומטר לצד ערב
ואני איש משפחה, בן אח ואב הנולד כותב

בין לבין, להאכיל את הגוזלים אזדקק
להוכיח את נעימותי בין אנשי חברה אשתוקק
לשמור על רכושי במנעול, לגזול את שהפקיע העת
מאלו להם השקיעה נותרת, באזניי הציפור עוזרת?

ובין שמש לירח, בין הפטיש לסדן
יהיה זה בסוף חיי סיומו של עידן
כמו אימפריה שאך זה עצמה מיצתה
כיבושים, תור זהב ואף דקדנציה תרבותית מזהירה

ואם לאור לימודי ההיסטוריה, השירה והטבע
יישאר לו עוד קורטוב לא מעובד מאיזשהו רגע
מיד אחלום על איזה פוליצר, מלחמה ושלום או פרס נובל
כדי להשכיח שעמל חיי ביזע רב עודו קמל

אילו יום אחד בחיי היה עלי לחיות
אולי הייתי מבין על מה הציפורים שרות
כי בתחתית ליבי אין אני רוצה לחיות בדד
ואילו רומא, כידוע, לא נבנתה, ביום אחד

***

שיר זה מתאר את הניגוד בין רצוננו לכוון את מהלך החיים, לבין לחיותם. אנו נוטלים לעצמנו הגדרות שיעניקו לחיינו תוכן ומשמעות, פתוחות וסגורות, כאשר בעצם, אנו רק נשלטים על ידי המהלך הרגיל והמקובל, הקורס לרוב תחת עומס האינדיווידואליות…
ואני איש משפחה, בן אח ואב הנולד כותב – נדמה שכמו זרחיה ושקיעה, כמו קריאת התרנגול והזאב בטבע, הטבע של האדם הוא להיות מוגדר במונחים של איש משפחה, אח, אב ובן… עם זאת, הנולד כותב פירושו שאדם הוא זה שכותב את גורלו, ורואה עצמו בכל זאת כבעל יכולת בחירה, למרות ההגדרות שעשויות להגביל את בחירתו. ההגדרות המרובות והסותרות לעתים שמאמץ האדם, נוצרות בכוח הבחירה בלבד, ושיתשחררו עם ניצול כוח הבחירה מחדש. פירוש נוסף הוא שכל עוד אדם מזוהה עם המהלך המוכתב של החיים, וחושב עצמו לאב, שהיה בעצמו בן שחושב עצמו לכזה, אח וכו' – הוא חושב שאת חייו של הבן הנולד לו, הוא יכול גם כן לכתוב…

הבית השני מתאר את החובות שאדם גוזר לעצמו מתוך הזהות לו המציא, ועצם תיוגם כקיימים בכוח, ולא בפועל, כמשרתים צורך רגעי, מכניס אותו לחרדה עד כדי שאיננו שומע את ציוץ הציפורים… הוא איננו יכול להבין כיצד ציוץ יכול לעזור, כל עוד איננו עוזר לעצמו להיות עצמו…

בית שלישי מראה כיצד למרות המודעות שלנו שהכול מתחיל ונגמר, והסוף ידוע מראש, אנו בכל זאת שמים לעצמנו אתגר להפוך זאת לשקיעה מפוארת, אוקסימורון בפני עצמו… כיצד שקיעה יכולה להיות מהוללת, כל עוד אנו מזדהים איתה וחושבים עליה במונחים של קמילה פנימית, התפוררות? לו יכול היה אדם לבטל את הזקנה, היה ממשיך כך זמן רב, בתחזוקת האימפריה היומיומית, אלא שהזקנה מחייבת אותו לשים לזה סוף, ולמדוד אפילו את השקיעה במונחים של הדבקות בהגדרות השגרתיות והתוצאות שאמורות לבוא מהן, כמו בנים שהלכו על פי חוכמת חייו, בנות שהתחתנו והקימו להן קן, ספרים שנכתבו, חסידים שהלכו בעקבותיו ועוד… תוצאות אלו אינן בשליטתו של אדם, ואינן מעידות על איזשהו טוב אבסולוטי, בעל מעלות יותר מכל האפשרויות האחרות, כמו בנים שלמדו לחשוב באופן עצמאי ולהכיר את עצמם, בנות שהתמסרו לטיפול בחלשים, בעניים, בנזקקים ובזקוקים להארה, ספרים שקיבלו ביקורת אבל זכו לחולל שינוי ממשי בחברה ובחוגיה וכו'…
בצד תוצאותיהן של החשיבה הרגילה, הנעה סביב עשייה שגרתית, קיימות תוצאות נוספות בלתי רצויות והן חוסר יכולת להכיל את מכאוביה של הזקנה, על נזקיה לגוף ודקירותיה בנפש, שנקשרו בדעתו של האדם לעשייה שגרתית. אותה עשייה, כאשר נקטעת, איננה מעניקה לאדם הקטוע אפשרות להתייחס לעצמו כאדם החווה אושר, סיפוק והגשמה, מלבד הזכרון על מה שהיה, נלקח ואבד… בעוד זה תואם את המציאות רק באופן חלקי.

בית רביעי מתאר כיצד, כל הזדמנות להיחלץ מן השעבוד, שכבר תואר לעיל, אשר עשויה להתרחש ברווחים שבין התוכנית האימפריאלית, שמטרתה להוכיח שליטה על חייו של אדם, יורדת לטמיון כאשר אדם מנצל את זמנו שנשאר למחשבות ושיקופים על האמת אודות עצמו, רק כדי לחלום חלומות שאינן מעשיים, על תהילה מפוקפקת לאור חייו הנלוזים, שאינם תואמים מטרה כזו… אין חלומות כאלו מהווים נחמה על שהתפתח באיחור, אלא מתפקדים כסם משכח המרחיק אדם מהעצב והמרירות על כך שכל דבר בחייו חולף, על פי תוכניתו שבחר…

בית חמישי: אילו יום אחד היה עלי לחיות – ניתן לפירוש בכמה אופנים. נדמה לדובר שלא חי ולו יום אחד מחייו, ולכן אינו יכול לשמוע את ציוץ הציפורים, בשורה שלאחר מכן. פירוש נוסף, הוא שלו היה חי יום אחד בלבד, לא היה יכול לתכנן תוכניות ענק, ועקב כך להעסיק את מוחו בלאות כה גדולה, המשכיחה את טעמו של ציוץ הציפורים.
בתחתית ליבו של אדם, לא מצויה תוכנית גרנדיוזית ליישום ופעולה מעשית. מאידך, מצוי הרצון לחיות בצוותא, לשתף את חייו והפוטנציאל הלא-נגמר בתוכו כדי להעניק משמעות לחייו, אלא שאלו נגמרים חיש מהר ולא מאפשרים הרבה מקום להרהורים עודפים.
ואילו רומא לא נבנתה ביום אחד – האימפריה הרומאית מתוארת כפרוייקט שמשכו ארוך, בעוד שחיי אדם כה קצרים, שאין הוא יכול לבנות דבר גדול ומרשים באמת מן הפן הפיזי בתקופת חיים אחת… כמו כן, פתגם זה מורה שהבנה לגבי מהות החיים, משמעותם והדרך הנכונה לנצלם, בחוכמה, הבנה כזו איננה יכולה להיבנות חיש מהר, ביום אחד… על כן אדם צריך להרחיב את אופקיו כדי ללמוד כיצד לנצל את חייו ביתר בהירות לטבעו האמיתי והמכיל יותר, לפני שיהיה עסוק יותר מדי בדאגות ובחרדות קיומיות לגבי מה שאינו אלא מגדל קלפים בדמיונו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה